מוקדש לרני ברון, ילד של החיים

איש שמעולם לא ידע צער ומעולם לא ידע מכאוב, גורם לצער ולכאב
לאחיו ולאחיותיו הרבים, כאן על האדמה. לאט לאט, מאז שנולד, הוא
מטפס במעלה הסולם וחושב לעצמו 'הנה, אני מצליח להוציא מעצמי
הכל, בלי חשש, בלי מורא ובלי פחד. זה כבר טוב'. האיש הזה,
שמעולם לא ידע מורא ופחד וחשש, מתפוצץ לתוך מקום מקולל עם
מציאות מעורפלת ומדאיגה, כשנשמעת ברקע סירנת האזעקה. טירוף
חושים, כאב עצום, אותו שחקן כבר לא מרגיש כלום. הוא נדם, ליבו
נרדם, על האדמה הזו אין אדם, לא שמח, לא עצוב, זה באמת כבר לא
חשוב, כי נדם הוא לבלי שוב וידענו אז לומר, גם שחקן וגם זמר,
הוא האיש הכי מוכשר, גם בעיר וגם בכפר, מעונב ומכופתר, אז בערב
לא מוכר, מפלס הוא את דרכו וצועד אל הכיכר ומרשים בכל יופיו
בנות העיר לרשותו ואשתו החיננית מתבוננת בתגלית, זה האיש שכל
העם מסתכל בו מיותם, כי רק קבר שנכרע, זה נשאר מן האדם שכל כך
אהבנו פעם, שנדם ללא רחם מידי המחבל שלסלוח לו אין גבול, לא
צריך בלב בהול. מי יודע, אולי יותר טוב שישהה הוא בחו"ל. אז מה
יהיה איתך, ילדי, כך נדמת, ידידי, ואני, שלא הכרתי בשמחת
הידידות, כך זנחתיך ללא רחם, כך שלחתיך להילחם, כן, אני אותו
מסכן שהפסיד אותך גם כן, כמו אומה שלמה דואבת שמכה על חטא של
ילד שלא הביט לאן הולך ופתאום נתקל בעץ ושאל כיצד לצאת והעץ אז
התנתק, שורשיו הרים כנץ וקבר תחתיו הילד, הוא גווע כנר בחלב,
כה שמח ומריר, הילדון החל לשיר, שיר עצוב וכה זהיר, ששיתק את
כל העיר.
כך קבור מתחת עץ, הוא הלך לאיטו כעת, בעולם של מלאכים הוא
ממשיך לשיר שירים. כה קשה בעולם שלנו לקבלו כפני מלאך, אוהבים
אותו כל כך ורוצים אותו עימנו, אבל רן נטש אותנו לעולם של
מלאכים, כה מתוק וכה נעים שטובים בו התנאים וקודרים הם החיים.
כי נשמה הוא לא בחסד, הוא אביר על סוס לבן, הוא מלאך בצבע כסף
שמונח על השולחן. חיוכו מוחק כל זכר מאסון נורא, גדול, רני הוא
ילדון של אושר, טיפת עצב לא תיפול בבשורת איוב הוכנו, זהו רן
וזה גופו. תנסו לחשוב רק פעם מה חייו ומה מותו. רק נאמר לזה
הרני, ששמחה הוא רק מדיף, שלשמור על האופטימיות זה נכון וזה
עדיף ולך, ילדון של אושר, לעולם לא יהיה תחליף.