על טכניקה ויצירה (באמנות) -

הטכניקה צריכה להיטמע באופן מוחלט למקום לא מודע בזמן תהליך
היצירה. קיומה חיוני כדי שהדבר יהיה יצירה ולא השתפכות, ('לא
כל מי שכותבת יומן היא אנה פראנק'), אך בו בזמן, נוכחותה
המורגשת והמובחנת, או מודעות אליה בזמן היצירה, פוגמת ביכולת
היצירה (של האומן) או החוויה (של הצופה).

לגבי הצופה: אדם "רגיל מן הישוב" אמור להיות מסוגל להפיק הנאה
מיצירה אמנותית בלי שום הכרה מפורשת של הטכניקה (או
הטכנולוגיה) הדרושה ליצירתה, אם כי הוא לומד, החל מהמפגש
הראשון שלו עם סוג יצירה חדש בשבילו, את הטכניקה של אותו מבע.
באופן דומה אפשר להשתמש נכון בשפה (=להפיק הנאה מהיצירה) מבלי
לדעת את חוקי הדקדוק המפורשים שלה (=הכרה מפורשת של הטכניקה).


למה אני מתכוון ב"טכניקה"?

היכולת והמיומנות המעשית להפקה של מוצר כלשהו. בדיון על יצירה
אמנותית- (כמו זה) כל מה שאינו קשור עם התוכן הספציפי, או עם
תהליכים שאכנה בגסות "יצירתיים". מוזות לא מתעסקות עם טכניקה.
המוזות לא יעזרו הרבה לבנאדם בלי טכניקה, הוא לא ידע מה לעשות
איתן ולא יפיק מהן "מוצר אמנותי". ולהיפך- בן אדם עם טכניקה לא
יוכל לעשות כלום אם אין לו שום דבר מעבר לטכניקה, הדבר הזה
יכול להיות מוזות, או מקור השראה פנימי/ אחר, מה שבגדול אפשר
לכנות "יצירתיות", או המושג הטעון מאוד בעייני והבעייתי
"כשרון".  

בין רקדן וכותב-

לרקוד- במובן הרחב ביותר, היינו- לזוז בחלל מתוך כוונה לייצר
תנועה, כל אחד יכול. זה טבעי יותר מלדבר. לצורך הדיון, הריקוד
הזה, כמו גם ריקודי המועדונים החופשיים, אינם עיסוקיו של
הרקדן. הרקדן עוסק באמנות, ולפיכך הוא נדרש לטכניקה.
באופן דומה, לא כל כתיבה היא יצירה. ה"כותב" בדיון זה אינו כל
מי שמבצע את פעולת הכתיבה, אלא מי שכותב מתוך כוונה אמנותית
כלשהי.

הרקדן הוא "אמן מבצע", המבצע את היצירה של הכוריאוגרף. במובן
הזה אפשר היה לראות בו אומן "לא יוצר" ובכוריאוגרף את "האמן
היוצר" של אמנות המחול, ואילו הכותב ימלא את שני התפקידים
בעצמו. (ראוי לבדוק את מקומו של הצרכן כשותף פעיל בתהליכי
היצירה עצמם בתחומים השונים).

אולם, לצורך הדיון דווקא אתייחס אחרת אל תפקיד הרקדן, באופן
דומה יותר לתפקיד הכותב. הרקדן הוא האמן היוצר של ה"ריקוד",
אותו רגע חד פעמי בחלל ובזמן, והסופר הוא האמן היוצר של הספר,
מוצר על זמני ועל חללי (לפחות לא במובן החמור של המידיות של
הריקוד, אפשר לקרוא אחרי הכתיבה למשך זמן רב ובכל מקום בו נמצא
הספר).

הרקדן רוכש את הטכניקה על ידי תרגול מודע שלה, בשיעורים
יומיומיים מפרכים. כדי להפנים את הטכניקה לאזור הלא מודע של
הגוף (אני משתמש במושג זה- 'הלא מודע של הגוף'- ומתכוון ליכולת
של הגוף לבצע תנועות באופן אוטומטי, ללא חשיבה מפורשת על
תנועות אלו)  שם עליה להיות, כפי שטענתי, בעת הביצוע, יש לחזור
על אותה תנועה אלפי פעמים. הרקדן צופה במורה מבצע תנועה (או
בכוריאוגרף) ומחקה אותה שוב ושוב, עם תיקונים שהוא מקבל מהמורה
או מעצמו. בדרך זו הופכת ה"טכניקה" (הביצוע הנכון, היעיל
והמדויק של כל תנועה) לבלתי מודעת עבור הרקדן. הוא רק "חושב את
התנועות" או מקשיב למוסיקה (שמחוברת לרמה הגופנית הלא מודעת)
והגוף מבצע את התנועות תוך שימוש מדויק (יותר או פחות, תלוי
ברקדן) בטכניקה שרכש. באופן דומה הנהג המיומן חושב על מסלול
הנסיעה, ומבצע את הטכניקה של הנהיגה באופן מושלם (יש לקוות)
מבלי להיות מודע אליה או לעצם העובדה שהוא מבצע אותה.

הכותב רוכש טכניקה של כתיבה באופן דומה על ידי קריאה וכתיבה.
הקריאה- כמוה כהסתכלות על מורה/ כוריאוגרף, והכתיבה היא החזרה
וההתנסות בביצוע. אולם, וזהו הבדל חשוב- הרקדן, כדי לרכוש את
הטכניקה שלו, הופך מודע אליה ועושה זאת תוך מודעות לעובדת
היותו רוכש אותה, בעוד שהכותב סופג את טכניקות הכתיבה השונות,
בהתאם למה שהוא קורא, מבלי להיות מודע לכך שהוא לומד דבר פרט
לאינפורמציה שאותה הוא קורא, בדומה לילד שלומד לדבר מבלי להיות
מודע לכך שהוא לומד כללי דקדוק, מבחינתו הוא רק לומד לדבר.
מכאן יוצא שעל מנת לכתוב כתיבה "אמנותית", או על מנת להשתמש
בטכניקה של כתיבה, אין הכרח להכיר באופן מפורש את החוקים
השונים של הטכניקות, לא של הלשון עצמה ולא של הצורה האומנותית,
ובוודאי שלא של איזה סגנון אומנותי זה או אחר, יש רק לקרוא
יצירות ואז לכתוב. (מעניין לשאול האם יש משום פגיעה ביכולת
היצירתית בשל הכרת הטכניקה.)

ברגע הביצוע, רגע היצירה עצמו, זמן הריקוד או רגע הכתיבה, אסור
(לא כדאי, בכל אופן) ליוצר לחשוב על הטכניקה, להיות מודע אליה.
הטכניקה יעילה רק כאשר היא מתחת לסף המודע, של הנפש או של
הגוף. ברגע היצירה, הרקדן או הכותב (וכל יוצר אחר) צריך להיות
נתון כולו בחילוץ המחשבה האמנותית, ביצירת התנועה או המילה.
ממילא תידרש רמה כלשהי של טכניקה כדי לבצע איזה חילוץ שכזה,
והיא ממילא לא תהיה גבוהה מהטכניקה שהוטמעה בלא- מודע. מודעות
אל הטכניקה ברגע היצירה תפגום בביצוע. רק בדיעבד אפשר להתעסק
בטכניקה, ע"י קבלת ביקורת והכוונה, וכך לשפרה בביצוע הבא.

הבדל לכאורה נפתח כאן בין הכותב והרקדן: הכותב יכול לכתוב בלי
להיות מודע לטכניקה, ואז להתבונן במה שכתב תוך ביקורת על
הטכניקה. כך יוכל לשפר את הרמה הטכנית של המוצר עד לרמה הטכנית
הגבוהה ביותר שלו לפני הפיכתו ל"מוצר מוגמר", נניח פרסומו.
הרקדן, לעומתו, מבצע את הריקוד על הבמה בדרך מסוימת, ובדרך זו
מקבל אותה ה"צרכן", באותה רמה טכנית שהוא הפגין באותו מופע
ספציפי. אולם, את עבודת הליטוש והחזרה שעושה הכותב ושכביכול
נמנעת מהרקדן, הרקדן מבצע גם כן למעשה לפני ערב הבכורה. בחדרי
החזרות הוא מבצע את הריקוד שוב ושוב, ובכל פעם משפר בין את
היתר את הרמה הטכנית של ביצועו, כך שלבמה, למפגש עם הקהל יגיע
הריקוד ברמה הטכנית הגבוהה ביותר שהוא יכול להגיע אליה על ידי
אותו רקדן.

טכניקה, היכרות איתה ותרגול שלה, משכללת את יכולות ההבעה,
נותנת אפשרויות נוספות וכיו"ב, אבל כל אלה נוגעים לשלב של
ההגשמה. הגשמה של הרעיון, של המחשבה האמנותית שעליה חושב
היוצר, אבל שום טכניקה לא נוגעת בקשר שבין היוצר לאותה מחשבה
אמנותית. אין טכניקה שמלמדת לייצר מחשבות כאלה, או להגיע
אליהן. בשביל זה יש מוזות :)