ערב אחד יורדת עם הכלב לסיבוב שלפני השינה. מטיילים עד הנקודה
שנבחרה כמקום ראוי להשאיר סימן דרך קטן, וכמובן, גולת הכותרת
שבעבורה כל תל אביבי מצטייד בשקית ניילון שקופה.
הולכים אני, הכלב והשקית, שבלעדיה אפשר לקבל קנס, עד הנקודה
הנבחרת. הכלב למד לעשות את המוקש על שלוש רגליים (בתנוחת הסימן
הקטן) ואני שוב חושבת לעצמי 'חייבת לצלם את זה פעם לפספוסים'.
מעיפה מבט קצר לצדדים ועושה כאילו לא רואה, אבל יש לי את השקית
לצורך העניין, מקופלת אחר כבוד בכיס המכנס.
לפתע עוצר מישהו לידי, עומד ולא ממשיך בדרכו. התחלתי לשלוף את
השקית ההיא, חושבת שזה עוד "צדיק" שיגיד לי מיד מדוע אסור לגדל
כלבים בעיר, על חזות העיר ו... אז הוא אומר לי "אפשר להפריע לך
לרגע?" "אני תקועה עם הכלב", עניתי, "כל זמן שהוא עסוק, תהנה".
אמר "יודעת, בכל אישה יש קצת כלב וקצת חתול". הייתי בהלם,
מוכנה לקטע של הלכלוך והוא בא לי עם "יציאה" שכזו? הסתכלתי
עליו ואמרתי "בטח שיש, גם חמור, פרה, סוס, את כל גן החיות אפשר
למצוא בבני אדם". חשב לרגע וענה "וואלה, לא חשבתי על זה".
הכלב סיים ואני ברחתי לדרכי. עוצר הכלב שוב לסמן את הדרך. עוצר
לידי שוב אותו אדם וממשיך "שמעי, זה מאוד מעניין, אפשר להפריע
לך עוד קצת?" אמרתי "ראה, בכל אדם יש את הכול, כי כל אדם הוא
'יציר הבריאה' ולכן, בכדי שתהיה תקוע עם המחשבה ולא תמשיך
לעקוב אחרי, עצור כאן לרגע וחשוב, נוח, ההוא מהמבול, לא היה
'שוטה' כמו שחשבו עליו. למעשה, לקחת את אישתו, שהיא כל הנקבות
כולן, ואת עצמו, כמובן, ועוד כמה כבשים ופרות והמון יין -
למעשה, יצא להפלגה של ארבעים יום שייט תענוגות. מרוב שהיה שם
חם, העורב ברח, לא יכול היה לשיר יותר שירי זימה. היונה,
לעומתו, חזרה כי נגמר להם הזית. ולי, נכבדי, נשבר הזין, לכן
עמוד כאן וחשוב על כל הבריאה מבראשית, אולי תמצא צידוק חדש לכל
סיפורי התורה".
נשאר לעמוד כהלום ברק בלי רעם ומבול של שטויות שניתך עליו
באחת. ומה בסך הכול ניסה? להיות נחמד? עכשיו הוא עמד בסכנת
התשובה ואין לו דרך לחזור, כי הגשם התחיל לרדת ואני ברחתי מבעד
לטיפות.