ישבנו ברכבת לפתח תקוה, אני ואיתי. עשר דקות של שתיקה,
מעזריאלי.

"ליאת, החלטתי," הוא אמר. "אני עושה את זה."

אני ידעתי את זה כבר קודם, כבר מהשתיקה, כבר מאתמול, כששכבנו,
והוא לא נישק לי את הטבור. כבר אז ידעתי.

"אני לא מבינה אותך, איתי. מה אתה מוצא בה, בפרה המטומטמת
הזאת?"

"אני אוהב את הקול שלה. הוא עושה לי משהו."

הקול שלה, גם כן! "אתה לא תעז להכניס אותה לבית שלך, אתה שומע?
זה או אני או היא!"

"חשבתי שזה מה שתגידי. אם ככה אז ככה. יהיה לי חבל לא לראות
אותך הערב."

"ככה, הא? מה, אתה כבר לא אוהב אותי? החזה שלי לא עושה לך את
זה יותר? אתה מעדיף את השמנה הזאת על...?"

"זה בכלל לא זה, ליאתי. את פשוט קצת שתלטנית, את יודעת."

"אני שתלטנית, הא, יא חתיכת אדיוט?"

"וגם קצת יותר מדי אלימה במיטה. וקצת היסטרית."

"סליחה," איזה חייל ניגש אלינו, "אכפת לכם לעשות את זה קצת
יותר בשקט?"

קמתי מהמקום ועמדתי מולו. "מצטערת," אמרתי. אז תפסתי אותו
והפלתי אותו לרצפה. נתתי לו אגרוף ברקה ולקחתי לו את הנשק.
ידעתי שהשנים בקראטה ישתלמו יום אחד.

הכנסתי מחסנית וכיוונתי על איתי. "היסטרית, אה?" צרחתי עליו.
"אתה קורא לי היסטרית, יא בן זונה? היסטרית!"

"סליחה, לא התכוונתי."

יריתי לו בברך. הדם צבע את רצפת הקרון. "אתה כן התכוונת, שקרן
מלוכלך! התכוונת! התכוונת!"

"בבקשה," הוא אמר, מתוך זעקות כאב ובכי, "אני אעשה מה שתרצי.
אם את לא אוהבת אותה," אבל זה היה מאוחר מדי בשביל הנבלה.
כיוונתי לחזה שלו ויריתי. לפני שהוא מת הוא עוד הספיק למלמל "
אני לא אקנה את הדיסק של זהבה בן."