היום זו הייתה הפעם הראשונה בהרבה זמן שהלכתי הביתה כשאני בוהה
ברצפה, כל העולם שלי מתמוטט.
בחודש האחרון אמרתי את זה כל-כך הרבה פעמים, לא נראה שאף אחד
שמע, או אף אחד שיכול לעזור שמע,
מתחילת השנה, מאותו רגע שחזרנו לבי"ס וחשבתי שהכל משתפר... לא
הייתה לי אף בחורה לפני שבועיים, החברים שלי התחילו חבורות
שאני לא חבר בהן, החבר הכי טוב שלי אמר לי שאני מנצל אותו
והאהבה שלי, האקסית שלי מצאה חבר חדש, היחס הבין אישי שלי
הדרדר ככה שבמקום להיות מדהים באחד על אחד אני בלתי נסבל.
נראה כאילו כולם עלו דרגה, התבגרו, החכימו ואני איבדתי את
היתרון שאי פעם היה לי, וככל שהסביבה לידי נראית יותר מאיימת
אני נכנס יותר ויותר פנימה לעצמי ומגלה את עצמי מחדש, יותר
מודע לעצמי, אבל לא מודע לחלוטין לסביבה. נהייתי צפוי ע"י
אנשים שצפיתי מראש, כל מה שבא בקלות עכשיו הולך, הציונים,
היחסים, השנינות, הכריזמטיות, אם הן אי פעם היו לצידי.

אז יש לי פרטנרית שכבר לא מדברת איתי, חבר הכי טוב לשעבר,
לחברה שלי יש חבר חדש מודל משופר, אין לי אף אחת בחיים החברים
שהיו לי דיי נטשו אותי וכך שנותרתי לבדי עם חולשותי ויתרונותי
שאני לומד לגלות מחדש שהם לא מה שחשבתי שהם.
אני מפסיד, אני מפסיד בקרב הגדול על החיים שלי בהתחלה התמוטטו
כל מערכות היחסים עם האנשים הכי קרובים אלי ועכשיו כל האנשים
הקרובים פיסית גם תופסים עמדה על חשבוני, אז פתאום אני לא שחקן
כל כך טוב ופתאום אני לא כל כך חכם או אינטיליגנט ופתאום רוצים
לראות את ההורים שלי ופתאום אין לי לאן לפנות

תמיד כשהייתי נקלע למצב כזה הייתי מתקשר לחברות לשעבר או
למכרים לשעבר אבל אני כבר לא בקשר איתם, הם גם לא יכולים
לעזור, הכל מתמוטט אז אני מתמודד אני מרים את הכל ושוב מתמוטט
אני לא יכול שלא לחשוב שמשהו לא בסדר בי!
וכל מה שאני אומר נשמע לי כמו בולשיט עד כדי כך שאין בי שום
רצון לדבר...

אני ישן שלוש שעות בלילה שבכל אופן מלאות בנדודי שינה וסיוטים
ואז מגיע לבית ספר אני נרדם בשיעורים ולא מצליח להתרכז.
בבית לעיתים רחוקות יש ארוחת צהריים אבל לא איכפת לי אני קונה
בקיוסק או משהו,
ואז המחשב,
אני כל כך סחוט שאין לי כוח לשיר עם הגיטרה אז אני על המחשב,
הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי.
אני הולך לישון,
כשאני מתעורר אני ואמא רבים, אבא בעבודה, אני מתחצף וצועק אבל
לא כמוה. היא מנתקת את המחשב ואין שום דבר בטלוויזיה אז אני
לוקח את הגיטרה וברגע שאני מתחיל אח שלי צועק "סתום תפה!" אני
בן 17 וחודש ולא התחלתי ללמוד נהיגה למרות שכל החברים שלי
התחילו, לא קיבלתי מתנה ליום ההולדת מהמשפחה, כשחברים שלי
מקבלים מאתיים שקל אני מקבל שישים, כשהם מקבלים נכשל ובבית
מנחמים אותם- מכינים להם עוגה, אותי מנחמים בצעקות של אמא שלא
קיבלה אף פעם תעודת בגרות והורישה לי קשיי למידה ומאבא שיודע
כל משפט בטריגו אבל עובד במפעל, לעיתים רחוקות אני מדבר עם
ההורים שלי על בית הספר, אני בכלל לא מדבר איתם על החיים שלי,
הם לא יודעים עליי כלום, יש לי מגן בהיסטוריה מחרתיים ואין לי
מוטיבציה להתכונן אין לי כבר עם מי לדבר. החבר הכי טוב שלי
עסוק מדיי בשבילי ואני לא הולך לחשוף כל כך הרבה בפני מישהו
אחר, יותר מכל אני מנסה לבכות אבל אף פעם לא מצליח.
אני מנסה...
הצילו...