באחת מההיתפלחויות הרבות שלי מבית ספרי הקט, ישבתי באחד
מהמקומות הסודיים שלנו, עם הבן אדם האהוב עליי מכולם.
ספרנו את סיפורי המורים המשעשעים שלנו, מאחר ולא למדנו באותה
הכיתה סיפורינו היו שונים, למרות ששתינו הקרנו את המורים בהם
"דנו".


בבתי הספר התיכוניים, שם, שם מתגלים פניה האמיתיים של החברה,
העריצות, השפל האנטלקטואלי, וחוסר הסבלנות לאנשים עם שגיעות
כתיב ובעית זיכרון. כשאתה יושב ליד השולחן שלך (רכוש עירית תל
אביב) והכישרון שלך לשנן דברים קובע עם אתה בן אדם טוב שתורם
לחברה או לא.
שם אני מוצאת את עצמי חושבת האם זה שיש לי ליקויי למידה עושה
אותי לבן אדם פחות טוב מכול מכונות הציונים הללו שיושבים לצידי
מרוכזים בספרי הלימוד שלהם בצורה שאליה אני שאפתי שנים רבות
כול כך.
לא אני לא יכולה להיתרכז בספרים הללו אבל אני יכולה להיתרכז
בספרים של קפקא, הרמן הסה, מילן קונדרה ועוד רבים אחרים, אשר
בגללם הובלתי רבות לשיחות בחדר המנהלת.
אבל מסתבר שבחיי היום יום אין לך היתעלמות משגיעות כתיב ולא
האערכת זמן, וכשאנשים רואים  אותך לא עולה להם לראש מיד: הנה
מישהי שסובלת מבעיה בריכוז ושגיעות כתיב אשר גורמות לכול כתביה
להיות בלתי מובנים.
וטוב שכך.
אבל אין לי על מה להיצטער ואין לי מה להסתיר ואם בגלל זה אני
לא יכולה להיות פונקציה, גם זה טוב כי דברים אלו הם הפחות
חשובים בעיניי.
ואנשים באמת יכולים להיות טיפשים לפעמים ועדיין לתפקד.