בסופו של דבר, אין דבר המניע את האדם, אשר אינו נובע מפחד או
מתוך אהבה.
וכלום מהי שנאה, אם לא הפחד מן השונה? מה הם רחמים, אם לא אהבה
ואהדה לחלש מאיתנו? מהו הבוז, אם לא הפחד מנחיתות, אם לא
מנגנון ההתגוננות המיידי, מהמבקש לסתור את קיומנו?

מאמין אני, כי כל היקום כולו מקורו באנרגיה אחידה, אשר תודעתה
היחידה היא תודעתה בקיומה שלה עצמה ומלבד זאת- אין. אך תודעה
זו, ככל תודעה, נזדקקה לדרך לבטא עצמה, להסביר עצמה, שכן ללא
כל אלו לא תוכל לייחס מהות לקיומה. מתוך הסדר המופתי התפלגה
התודעה אל הכאוס המוחלט ומתוך תודעתה נבעו אותם מושגים
המשתמעים מן האנרגיה, כמו: זמן, מרחב, עומק, צורה...
כמו כן, נבעו מתוכה מושגים כמו: אהבה, פחד, טוב, רע, קיים,
איננו, הגיוני ומופרך, שכן כל אלו הם ביטויים של ההוויה בקיום
של כולנו.

כמו שאמרנו, זמן הוא מושג המשתמע מן האנרגיה, ומתוך אשליית
הזמן נוצרו העבר, ההווה והעתיד. ומה הם, למעשה, העבר והעתיד?
שהרי אינם קיימים ביחס להווה. בנקודת ההווה העבר והעתיד אינם
יכולים להתקיים, שכן העבר כבר חלף והעתיד עוד עתיד לבוא,
ולעומת זאת, מבחינה לוגית, אין ההווה יכול להתקיים אף הוא!
שערו בנפשכם גרף, אשר ה"+" שעליו יהיה העתיד וה"-" יהא העבר,
מכאן שנקודת האפס היא ההווה.
אך היכן הוא האפס? היכן נוכל להניח את האצבע ולומר "עכשיו,
עכשיו הוא ההווה"? שכן זהו כבר העבר, וזה שיבוא? הרי שזהו
העתיד, שכמו שכבר אמרנו, גם לא קיימים.
מכאן שלוגית העבר והעתיד הינם כטוב ורע, או פחד ואהבה. אך
ההווה מוכרח להתקיים, שכן אנו כן קיימים, שכן יש לנו תודעה.
מכאן שההווה הוא היחיד שקיים ואילו העבר והעתיד הם אשליה
הנובעת מהמושג המוטעה, זמן. אך אם העבר והעתיד אינם קיימים,
מוכרחים להסיק, אם כך, שאין זרימה של זמן ושל אירועים.
מכאן שהכול קיים בו זמנית, במישורים שונים. ניתן להשוות זאת
לסרט הנפשה. עצור את הסרט והבט בסליל הציורים הקפוא. ללא זרימה
הכול קיים בו-זמנית לנגד עיניך ומכאן, שאין היקום מתהווה, אלא
הווה.
היקום איננו התהוות - הינו הוויה, תודעה חיה ופועמת! כפי שהיה
במקורו לפנים.
אם כך במה יהיו שונים כל "+" או "-" אחרים בגרף?
כוונתי היא למושגים אותם אני מזכיר ללא הרף, פחד ואהבה. ומהו
למעשה הפחד, אם לא ביטוי לאהבה?
בדיוק כפי שהזמן והמרחב הם ביטוי להוויה, אין אדם יכול לפחד,
מבלי שיאהב.
אדם החושש לחייו חושש, מפני שהוא אוהב את חייו. אדם, אשר ביתו
יוצאת לראשונה עם גבר זר, רוחש שנאה סמויה לאותו גבר וזאת
כמובן מתוך הפחד לביתו, מתוך אהבה לביתו, דאגה לשלומה. מכאן -
אינך יכול לפחד מבלי לאהוב. מכאן - אין דבר המניע את האדם מלבד
אהבה!

כהוא זה יוכל להסיק על הטוב והרע, שכן הרוע הוא נביעה של הטוב,
וכן החושך הוא ביטוי של האור, וכיצד יוכל האין להתקיים ללא
הקיים, שיתכחש לו? וכפי שמנסה היקום לסגל מהות לעצמו, כך מנסה
האדם. וככל שיבין האדם יותר את עצמו ואת הסובב אותו, יתקרב
יותר אל תודעתו של היקום, אל ראשיתו, שכן אדם שידע רק ויבין כי
מעשיו נובעים אך ורק מתוך אהבה, ידע הארה מהי.
אדם אשר יחיה חייו כהוויה שלמה, ולא כהתהוות, שיקדם ויתבונן
בעצמי, אך ללא התכחשות למופלא ממנו, אשר יאמין כי הכול קיים
לנגד עיניו, מצפה לגילוי, יטעם מהווייתו של היקום. וביום מן
הימים, כאשר יגיע אדם אל תודעתו של היקום ויסיר מעצמו כל אשליה
ויגלה מהות קיומו, לא יזדקק עוד לכל ביטוי, וכפי היקום
בראשיתו, תתקיים בתודעתו רק הכרתו בקיומו שלו עצמו ועוצמתו
האישית כפרט מתוך הכלל, כחלקיק מתוך השלם, כברייה מתוך
ההוויה.
זוהי תקוותה האחרונה של האנושות.