היה הייתה פעם ילדה קטנה.
היו לה שתי צמות ארוכות, שיער שחור וחלק כמו משי .
היו לה שתי עיניים גדולות וחומות שהסתכלו על העולם בתמימות.
היו לה פנים של מלאכית ולחיים ורדרדות שכולם רצו לצבוט.
היה לה חיוך קטן שהפיץ הרבה אור.
ובפנים בפנים היה לה לב קטן, אדום,דופק, חזק אך גם שביר מאוד.
היו לה חלומות על צפרדעים שהפכו לנסיכים ונערות יפות ועצובות
שהפכו לנסיכות.
ביום היא הלכה לגן שם שיחקה עם חברות,התנדנדה על נדנדות וצחקה
בקולי קולות.
כולם אמרו שהיא מתוקה ומקסימה, שקטה ועדינה.
כשבחוץ היה קר וירדו פתיתי שלג עדינים וקטנטנים היא הייתה מנסה
לתפוס אותם בכפות ידיה וכל השכנים מסביב היו מסתכלים מהחלון,
משתוממים על הילדה הקטנה במעיל האדום שעומדת לבד באמצע הרחוב,
מסתכלת למעלה עם ידיים מושטות ועם חיוך על הפנים כשפתיתי השלג
מכסים את שערה השחור והארוך, שתי צמות.
הם ניסו להבין למה היא מחכה, האם לא קר לה שם לבד?
אבל לה היה נעים וחמים, כי בפנים היה לה לב קטן, אדום, תמים,
שביר, שלא הפסיק לדפוק.
לפני שהיא הייתה הולכת לישון הייתה מסתכלת מהחלון, מחפשת
כוכבים נופלים, היו לה הרבה משאלות וחלומות שחיכו להתגשם.
ובלילה היא הייתה חולמת חלומות על מקומות רחוקים וקסומים ועל
שמיים זרועי כוכבים.
כולם אמרו שהיא חכמה, יפה, ממש מקסימה.

והשנים עברו והילדה גדלה. השיער כבר לא כל כך חלק ולא כל כך
שחור, הצמות שהיו הוחלפו בשיער פזור שמתפרע ברוח.
העיניים גדולות וחומות שהתבוננו על העולם בתשוקה ותמימות .
הפנים יפות עם לחיים ורדרדות שכולם עדיין רוצים לצבוט.
הילדה הקטנה כבר לא קטנה אלא היא הפכה לנערה צעירה שכבר לא
עומדת בחוץ כשיורד שלג ולא מסתכלת מהחלון ומחפשת כוכבים
נופלים.  
יש לה הרבה חלומות. היא רוצה לנסוע רחוק רחוק למקום קסום, עם
ים ושמש שמחייכת אליה.
היא כבר לא רוצה לתפוס פתיתי שלג ולא מאמינה בצפרדעים שהופכים
לנסיכים יפים.
ובפנים יש לה לב קטן, אדום שכבר נשבר.
היא מסתכלת על העולם ועל האנשים. כל כך הרבה כאב, אי
צדק, דמעות שזולגות לשווא ולבבות שנשברים.
בכל בוקר היא פותחת עיתון וליבה נשבר לאלפי חתיכות. אלפי אנשים
עם פנים עצובות. החיוך נעלם והדמעות זולגות.
וכשעצוב לה היא מטיילת בחוץ. הרוח שורקת והיא מרגישה עצובה.
החיוך נעלם ובפנים בפנים יש לה לב קטן, אדום שזועק.
השכנים מסביב כבר לא מסתכלים. הם יושבים מכורבלים. אחד קורא
ספר, השני שותה שוקו חם עם קצפת והשלישי תופס תנומה .
והרוח פורעת את השיער והקור חודר מבעד למעיל והסוודר אל ליבה
הקטן.
ובפנים דוקר לה ועצוב לה מאוד. היא מחכה לדמעות שישטפו את
העצב ויקלו על הכאב.
אבל איפה הן? למה הן לא באות?היכן הן מסתתרות?
היא רוצה לבכות על האנשים שעזבו ושברו את ליבה ,אנשים יקרים
שפגעו בה נורא.
היא רוצה לבכות על הכלבלב העזוב וגור החתולים שבוכה איתה.
היא רוצה לבכות על הגשם היורד והעננים האפורים.
היא רוצה לבכות על כל אלה שכבר לא בוכים.

ואז פתאום משום מקום העננים מתפזרים והיא מסתכלת למעלה ומחכה.
פתאום מופיעה השמש. לא כל כך צהובה ולא כל כך גדולה עם חיוך
גדול ושולחת לה אלפי קרני אור...
ובפנים הלב הכואב מתחיל לחייך, הקור נעלם והחמימות אותה
עוטפת.
שוב היא מאמינה בנערות יפות ועצובות שהופכות לנסיכות ובכוכבים
נופלים שמגשימים חלומות.

ואז היא יודעת... תמיד יהיה קר ועצוב בעולם, אנשים עצובים
ודמעות שנופלות.
אבל תמיד תמיד תהיה שמש שתשלח לנו אלפי קרני אור ותחייך
בשבילנו.
ואז הלב הקטן, האדום, שדופק לפעמים בקול רם יתחיל לחייך :)