הנשיקות הרטובות שלך עושות לי את זה
החיוכים הרחבים שלך כובשים את לבי לאט לאט
העיניים המפולפלות שלך מגלות אותך
בכל יום שעובר, אני יותר שמחה שבחרתי איתך להיות
בכל יום חדש, אני לא בטוחה אם אני צריכה להרגיש מבורכת על שאתה
איתי או מקוללת ביודעי כי הרגעים הללו יחד איתך לא לנצח הם.
הפחד המתמיד הזה כי שום דבר טוב הוא לא לנצח הורס אותי מבפנים
אני מניחה שאולי בגלל זה ההתחייבויות אצלי הם רק בדיבורים
אני מפחדת להיות שייכת למשהו, למישהו.
אני רוצה ששמי יהיה נרדף למילה חופש
אני רוצה ללכת לאן שבא לי, להיות עם מי שבא לי, להיות רק של
עצמי
אבל אני גם רוצה לדעת שיש מישהו שחושב עלי
מישהו שיאהב אותי, כמו שרק הוא יכול לאהוב אותי
אני רוצה להראות לו את האהבה הזאת ששמורה אצלי בבטן
אני רוצה שהדאגות שלי ושלו יתמזגו,
שהנשיקות יסמלו את המחשבות של שנינו,
שהצחוקים ומבטי האהדה שנזרקים זה לזה מצד שנינו יהוו דבר אחד-
אותנו.
אבל עכשיו אני משום מה שוב מרגישה לבד, כל כך לבד.
חשבתי שעברתי את המצב הזה, חשבתי כי התגברתי על השדים האלה,
אך הסרט עוד לא נגמר, הספר עוד לא נסגר.
ובינתיים אני פה יושבת וחושבת על החיים ועל עולמי.
האם להישאר עם עצמי או להיפתח אליך, יקירי?