סיפורן של שתי דלתות הארון שלי הוא טראגי ואכזרי כך שכל אחד
בעל לב חלש וחיוך נאיבי מתבקש לחדול ברגע זה מקריאה.
קיבלתי את הארון שלי ביום שנכנסנו לבית החדש, הארון גם הוא חדש
היה ארון רגיל, לבן שעון על הקיר הלבן שלי.
שמתי בו את הבגדים , הספרים, הגולות הישנות שלי וגם את הנשק
כשהייתי חוזר מהצבא ביום שישי, ארון רגיל בעל ארבע דלתות,
שתיים כפולות ובצד שישה מדפים עמוסים באנציקלופדיות וספרים
מהבר-מצווה.
הכל החל לפני שנתיים, ישבתי על המיטה מול הארון וקראתי ספר
כששמעתי קול חריקה חלש שבא מכיוון הארון, אני כבר רגיל לג'וקים
שמתגוררים לי בארון כך שלא התייחסתי יותר מדי, בחריקה השניה
כבר הרמתי את הראש.
לא האמנתי כשראיתי את שתי הדלתות מתקרבות אחת לשניה, הסדק כמעט
נעלם בניהם כשפתאום אמי פתחה את הדלת של החדר שלי והדלתות מיד
חזרו למקומן.    אמא שלי הניחה שהמבט שלי קשור לספר שאני קורא
, לא שאלה שאלות מיותרות, הניחה את הבגדים שהיו בידיה על
השולחן ויצאה.
חזרתי לקרוא כשעין אחת בספר והשניה על הארון, אחרי חצי שעה שוב
חריקות ושוב הסדק הולך ונעלם אך הפעם הדלתות נפגשו ואנחה קלה
השתחררה לאויר ושוב חריקות ושוב אנחות ולבסוף חזרו הדלתות
למקומן.    
הדלת השמאלית הזילה טיפה שהתייבשה מייד והימנית חרקה במשך כמה
ימים כל פעם שהייתי צריך להוציא משהו מהארון , לא נדרש גאון
להבין מי גברת ומי אדון.
החיים נמשכו כסדרם, את הסוד לא ספרתי לאף אחד, יש מקומות
מיוחדים לאנשים שמספרים דברים כאלה, מרופדים עם אחיות שמנות
ושעירות, לא מקום שהייתי רוצה לבלות בו את שארית חיי.
הכל התנהל כשורה בין שתי דלתות הארון שלי עד אותו יום שחור שבו
אמי בקשה ממני להוריד את מסכות האב"כ מעל הארון, בלי לחשוב
הרבה לקחתי את הכסא שלי והצמדתי אותו לארון ועליתי עליו, הכסא
היה שעון על הדלת הימנית והיה מחוץ עליה .  הורדתי את המסיכות
, החזרתי את הכסא ופתאום היד שלי הרגישה לחות מסוימת מהכסא,
הסתכלתי מבוהל על הארון שלי ופתאום הרווח בין שתי דלתות הארון
נראה לי רחב מתמיד.
שרמוטה הדלת הזאת , ידעתי שאי אפשר לסמוך על נשים, אפילו כשהן
עשויות מעץ.   פעם היה לי ארון מאוחד, שלם ומאושר , עכשיו יש
לי שתי דלתות עם רווח גדול מספיק לגרב רזה לעבור בינהן.
ואז נזכרתי במקרים שקדמו למקרה עם הכסא , מה שנראה לי אז סתמי
קיבל משמעות טראגית.      הפעם ההיא שפתחתי את דלת שמאל עם דלת
ימין מהארון השני, חיפשתי מגבת צבאית שהייתי צריך להחזיר
לבקו"ם והדלתות נפגשו, בדיוק בידיות, גב אל גב, הוא חתיכת גמיש
החרא הזה והשניה ככה בוגדת בחברתה ועוד בתחת.
מאז אני טורק את הדלת מיד אחרי שאני פותח אותה, אמא התחילה
לחשוד שמשהו לא בסדר אתי, אם היא רק הייתה יודעת.
עוד נזכרתי ביום שעשיתי סדר בארון , השתחררתי ולא הייתי זקוק
לחצי מהדברים, פתחתי את ארבע דלתותיו וכשכבר שמתי לב לאסון
שגרמתי היה מאוחר.   הדלת הימנית אהובתי התמה והעדינה עמדה עם
גבה לאהובה ולא יכלה לראות אותו דבוק לשכנתו שמימין , הם היו
ככה לפחות חצי שעה, לא עוד חפוזים אלא מעשה בגידה אחד ארוך
ושפל והכל בגללי.
הסתובבתי חפוי ראש כשבוע, אמא שלי הייתה בטוחה שאני מתגעגע
לחברים שלי מהצבא, אם היא רק הייתה יודעת.
הייתי חייב לספר למשהו, סיפרתי לחבר שלי ומייד הייתי צריך לשים
רטייה על העין. לא היה לי חבר רק בית זונות מול הפרצוף שלי,
הייתי מתעורר באמצע הלילה מפחד שעוד שנייה כל הארון מתאבד עליי
ומוחץ אותי תחתיו, הסיוטים גברו ולילה אחד הייתי חייב לספר
לאמא שלי.
עוד שבועיים אני חוזר הביתה, מרשים לי כבר לצאת החוצה פעם ביום
לעשות טיול בגן ולחזור לפני שיחשיך, אני כבר נועל את עצמי
בחדרי לבדי בסוף היום והולך לישון , אני לא יודע למה קוראים
למקום הזה מוסד, המקום הזה פשוט מושלם.   הכל עשוי מברזל, איו
ארונות ואין כסאות רק מיטת ברזל וסורגים מברזל ודלתות פלדה
כחולות קפואות..
קצת חסרה לי רומנטיקה אז אמא באה פעם בשבוע ומספרת לי מה היא
ראתה במבט,  כשיש לי התקף מכניסים אותי לחדר שמולא במיוחד
בשבילי בנסורת, נורא מתחשבים בי כאן.
פעם מצאו לי בכיס שאריות נסורת וחתיכת ענף מעץ שבחצר, מאז
הפסקות חשמל לא מדאיגות אותי, אני פשוט זהר בחושך.
הרופאים שלי מאוד מרוצים מההתקדמות שלי וגם אמא שלי שסידרה לי
את החדר מחדש בדיוק כמו שהרופאים הציעו לה.
היא אומרת שבהתחלה יהיה לי קשה להתרגל אבל אחרי כמה זמן אני
ארגיש כאילו זה החדר הישן שלי , רק בלי רהיטים ובלי ידיות על
הדלתות, אני אוכל לצאת מהחדר רק ברשות אמא שלי, ואם אני צריך
משהו מהמטבח היא תבוא אתי כדי שאני חס וחלילה לא אתבודד בטעות
עם ארונות המטבח.   זה אף פעם לא יחזור לתקופה הנפלאה כשריח של
רומנטיקה היה בחדר ותחושה של מין אסור זחלה על הרצפה והכסאות
והשולחנות והמגיר........  
למה דווקא בקטעים הכי יפים היא חייבת לדחוף לי את המחט הזאת ,
כמה אגרופים ונגיחות בקיר לא הזיקו לאף אחד,
במיוחד לנגר כמוני.