מוקדש לזה שאני אוהבת, ושונאת לאהוב.

פעם היו בעיניי הרבה אור וניצוצות
ולאט לאט כבה האור ונעלמו הניצוצות.
הם הלכו יחד איתך. יחד איתך ועם כל שאר הדברים שלקחת.
כשהלכת לקחת איתך את הלב, הנשמה והמצפון שלי.
השארת אותי לבדי באמצע הדרך, אמצע הדרך שהפכה לנקודת ההתחלה
בחיים שלי.
הלכת, ולקחת איתך את האור שהיה לי, שמרת עליו ולא נתת לו
לכבות, תודה אבל לא תודה!
החיים שלי הם כמו בית חרושת למיחזור- הכל חוזר לאותה נקודת
אמצע הדרך...
העולם מסתובב, ואני מסתובבת בתוך גלגל מחזוריות משלי- גלגל
הייסורים והדווי של המכונית שלך!
הפכתי למפלצת, אני מפחדת אפילו מעצמי.
ואילו היה אפשר להחזיר את הזמן אחורה, ולתקן הכל... אבל לא!
ובעצם אני אפילו לא רוצה.
והלוואי והייתי מאבדת את הזיכרון שלי, למען האמת לא הייתי
טורחת אפילו להיזכר...
אני מסתכלת במראה יום יום ותמיד הכל אותו דבר, אבל... היום
דווקא ראיתי משהו אחר... משהו שונה, מפחיד... בתוך עיניי
המפלצת, נכבה האור, כיבית אותו.
ופתאום ראו עיניי כי נכבה הניצוץ האחרון... ניצוץ התמימות,
האנושיות והילדות.
גם אותו לקחת, הלכת יחד עם הניצוץ שלי... הלכת.
ואני כנראה האדם הכי מפגר בעולם, כי למרות הכל- אני עדיין
אוהבת אותך, ומזה אני הכי מפחדת!
כי אתה... אתה... הניצוץ...הניצוץ האחרון שכבה.