התקשרתי לאגד ועונה לי מישהו "הלו".
"הגעתי לאגד", אני שואל,
והוא עונה לי בקול עייף
"כן, הגעת לאגד.
אבל נשארו רק המנקים.
כולם הלכו, רק המנקים פה."

מה בדיוק הוא אמר אני באמת לא זוכר.

רציתי לכתוב סיפור לעצמי, זה מה שחשוב, והצלחתי. פואנטה אין
אבל זה לא משנה כרגע. משינה. שגיאת כתיב או אסוציאציה. אני
מעביר את המילים מהתוכנה להפיכת עברית כי נראה שזה הולך להיות
קטע רציני, להוציא את מה שיש בראש באותה שנייה.
מה יש בצילומים האלה שכל כך נכנסו לראש? זה כמו עובדה- תמונה.
כשיש הרבה מדי ורצף זה מאבד מהערך שלו ונהיה לא אמיתי מספיק.
צריך להיות יותר ממני בשביל להבין חלק מהדברים, אבל ההבנה של
חלק מהדברים נשמעת טבעית לאנשים מסוימים ברגע מסוים, ככה
שההבנה מגיע אליך באופן מסוים ולא צריך לרדוף אותה. כמו דרך,
כי ככל שתחפש יותר תמצא פחות והראייה שלך תצטמצם למקום שבו אתה
מחפש, ככה שלא תהיה פתוח למציאה האמיתית.

לכתוב טבעי זה כיף, זה כמו יומן. אין לי שום דבר להגיד לה,
אני לא אכתוב כלום, לא אתחיל שיחה בשביל מה קורה, מה העניינים,
הכל בסדר, מה את עושה בחופש. אני לא סובל שיחות ריקות;
כשמתצ'טצ'טים הרבה באיסיקיו זה קורה הרבה. האיסיקיו יכול להיות
גורם מפריע וגם אמצעי גאוני. הרבה אנשים שלא היית מכיר אותם
וניגש לדבר איתם בגלל הרושם הראשוני יש לך אפשרות להכיר ולפגוש
במסגרות אחרות, שיכולות להיות נוחות יותר.

השליטה על סגנון הכתיבה מתבצעת בחלק מסוים של המוח. האם יש
קשר בין המוח לבין היצירתיות שלי, או שהיא מגיעה ממקום אחר.
האם זה משנה משהו? שאלות מעניינות, אבל האם זה מעניין לחקור
אותם כל החיים, אם אפשר לחקור דברים ישירים יותר ובאמצעותם
להגיע רחוק יותר. רוב האנשים חוקרים שטויות, מתעמקים בזבל
במקום לחשוב על הדברים הפשוטים יותר לכאורה, כשיש מישהו שיחקור
במשך 40 משנות חייו כיצד ניתן ליצור חור שחור ומהן תכונותיו,
ולעומתו, את האיש שיושב בחדרו וחושב. חוקר את עצמו ואת
מחשבותיו, או את תנועותיו ודרכן מגיע גבוהה.

היצירה שלי מגיעה לאיפשהו? אני לא יודע, כרגע חשוב לי
להוציא. וזה לא שלא איכפת לי אם מישהו יראה את זה, הייתי שמח
אם מישהו היה קורא את זה, אפילו יותר ממישהו אחד. למה? אני לא
בטוח. או שזה הרצון לפרסם משהו מהחיים הפרטיים, או שזאת משיכה
להפיץ את עצמך.

מהו בעצם סגנון הכתיבה הזה? לא משהו ערוך, לא מלוטש אלא פשוט
מחשבות, כתב המוח. בסדר שהדברים עולים במוח, במהירות שבה הם
נקלטים, ובאופן דומה, אני מקווה, אצל אנשים אחרים.
סגנונות הכתיבה המרשימים הם דווקא המלוטשים יותר, אלה שנראים
שנונים, אלה שאם תתאמץ קצת תראה קצת את עצמך. אבל פה אפשר
לשפוך את המחשבות, ובלי תיקונים, להראות את עצמך, ולקוות
שאחרים יבינו, מין מכתב ישיר למוחות. חלק אולי לא תדעו למה,
אבל מה שכן, ייקלט במלוא עוזו.

שיהיה לכם בטוב.