בוקר. היא קמה באיטיות מהמיטה. היא חוצה את המסדרון הארוך
והמפואר של בית אחיה. היא נעצרת. פונה אל חלון. היא מסתכלת.
מסתכלת על מה שיש בחוץ. על השמיים הכחולים והדשא הירוק והרענן.
היא מסתכלת, והיא תוהה כמה עמוקים השמיים. ריקנות. אכזבה. עצב.
קנאה. היא חושבת על חייה. על מות בעלה הראשון. על איך עזב אותה
בעלה השני וברח עם בתה לצרפת. על ההידרדרות הכלכלית שלה. על
אותו הלילה, בו ניסתה לחתוך לעצמה את הוריד באמבטיה, והתעוררה
בבית אחיה בבוקר למחרת. על איך שתמיד קנאה באחיה על שהצליח
יותר ממנה. ריקנות. חיים ריקים, משהו חסר, משהו... היא מסתכלת.
האם יש משהו שם בתוך הכחול העמוק הזה שמחכה לה? היא ממשיכה
לנוע לאורך המסדרון. היא נכנסה לשירותים. מחזור. היא תמיד אהבה
את תקופת המחזור. זה הזכיר לה שיש עוד מה לסבול בחיים. שזה עוד
לא נגמר.
היא התארגנה ויצאה מן הבית. היא לקחה אוטובוס אל בית הקפה בו
היא עובדת. בית קפה קטן ומפואר. הכל היה מפואר באיזור בו גר
אחיה. היא שנאה לחיות שם, לעבוד שם. מלבדה כל העובדים היו
ילדים של עשירים שחיפשו עבודה, ורצו 'להסתדר לבד בעולם'.
האנשים היו מזוייפים ומפונקים, סנובים. חיים בבועה. קנקן
זכוכית. אין להם שום מודעות למה שקורה בחוץ. היא גמרה את יום
העבודה, עם תשרים נדיבים מהלקוחות הבזבזנים שלה. היא הגיעה
לבית אחיה. היא זרקה את הכסף לפח. היא נכנסה. שוב היא צעדה אל
אותו חלון. אותו כחול, רק כהה יותר. עמוק, וריק. הכל ריק. היא
נכנסה לחדר האורחים בו שהתה. החליפה את בגדי העבודה שלה
לפיג'מה. היא נכנסה למיטה. לילה. בוקר. לילה. דבר אינו משתנה.
נדודי שינה. היא יוצאת שוב לאותו חלון. היא מסתכלת, בוהה. בוהה
בכחול האפל הזה, עמוק וריק. היא בוהה בירח. מלא. זוהר בצהוב
חיוור יפהפה. היא בוהה בכוכבים, בעננים. ואז היא חושבת 'השמיים
לא ריקים. לא. הם גדולים ומסתוריים. ואף פעם אין לדעת את
פניהם. הם כמו החיים. משתנים. וצריך לחיות עם השינוי. להמשיך
ולא לוותר. להמשיך הלאה יחד עם הרוח והעננים.'