כשהייתי ממש קטן קסם היה עדיין קיים.
כל צעד קטן וחדש שצעדתי השאיר אחריו טעם טוב, בפעם הראשונה
שהוצאתי צליל עם משמעות מהפה שלי כולם נדהמו מהקסם המדהים
שהפקתי מעצמי. כל דבר חדש שיצרתי מעצמי היה כקסם בעיניי, כאילו
אני הראשון שמגלה אותו לכל העולם.

כשגדלתי קצת הפסקתי לייצר קסמים אך ידעתי שקסמים עדיין
קיימים.
בפעם הראשונה שבאמת התייחסתי לצבעים שבשמיים כשהשמש מסיימת את
תפקידה ביום ומפנה מקום לעין הלבנה יכולתי להרגיש בקסמים
אחרים, כשהשמיים נהיים שחורים ומתוכם פורצות טיפות של מים
מתוקים ומלטפות אותי אז יכלתי להרגיש באותם קסמים.

כיום, נשארו רק הזכרונות, אבל אני לא מצליח לזכור את הקסמים
הקטנים שהצליחו להדהים אותי מההתחלה כל פעם.
השקיעה רק מבשרת שנגמר היום, הגשם רק מבריח אותי פנימה, מזמן
כבר נמאס לי לצעוד והרבה זמן עבר מהפעם האחרונה שהוצאתי משפט
משמעותי מהפה.

אני יושב לבד ומנסה ליצור קסמים אבל זה כבר לא עובד.