פרלוג- ההכנות

יום ארבעת השמשות כבר בפתח, חגיגה שכולם ציפו לה זה שנה שלמה,
זהו יום שבו רואים את שלושת השמשות, שמשות שמוסתרות רוב הזמן.
אך השנה באותו היום הירח מוסתר וזה סימן עתיק שרבים שכחו את
משמעותו המשמעות שאומרת כי אסון מתקרב, אסון גדול...

הטירה,ארמון הדוכסות הייתה מקושטת בצורה יפה להפליא:
דגלונים בצבע כחול- ירוק עם דרקון אדום באמצע- סמלה של הדוכסות
לבית ולדרין- היו תלויים על הקירות, אלפי מתנות שכבו בחדרים
מחקים לחלוקה, אומנים ציירו על הקירות, מוזיקאים הכינו את
כליהם, טבחים עמלו קשות להכנת מעדנים ומשרתים ניקו, צחצחו
וכיבסו, העיר רונהולין תזכה לחגיגה גדולה.

"הערב תהיה סעודה מיוחדת" אמרה נטלי אונואר "אפילו המלך יבוא
להשתתף בה, והוא לא השתתף בחגיגות עירינו זה זמן רב."
נטלי- אישה שחורת שער בעלת לחיים אדומות כתפוחים- הייתה בראש
צוות אנשי הכביסה, תפקידה הוא לפקח על עבודות ניקוי החולצות,
השמלות, המכנסיים ועוד בגדים ולבוש לכבוד החגיגה.
עתה היא עמדה ודיברה עם רב המשרתים סרגי, אדם רציני גבוהה
קומה, כהה שער ולבוש רוב הזמן בחליפה שחורה- לבנה שסימנה את
מעמדו החשוב.
"כן" אמר רב המשרתים בהתרגשות מעטה "כל שנה החגיגות משתפרות
יותר ויותר אך השנה שמעתי שהחגיגה תהיה מיוחדת במינה."
נטלי חייכה "כן נכון, לא שמתי לב והנה, החגיגה הנפלאה ביותר
בארצנו באה סוף- סוף."
"אמת" גיחך סרגי "האם מותר לגלות לך סוד?"
"בוודאי" הסמיקה נטלי "אני יודעת לשמור סודות."
"טוב" סרגי החל ללחוש "האדון החליט לעשות למלך ולשאר האורחים
הפתעה והזמין מגמריה את הזיקוקים המדהימים שהם עושים."
"באמת? תמיד רצתי לראות זיקוקים," נטלי מחתה כף כמו היתה ילדה
"הורי ראו פעם זיקוקים בילדותם וסיפרו לי עליהם כשהייתי קטנה
ומאז תמיד רציתי לראותם."
"כנראה שהערב תראי אותם" סרגי חייך "ומה תלבשי להערב?"
"עוד לא החלטתי."
"החליטי מהר, פן החגיגה תתחיל בלעדיך" אמר סרגי "שמעתי שרוב
הלורדים יגיעו" הוסיף "אפילו הלורד מהצפון."
"הלורד מהצפון?" הופתעה נטלי "הרי זה לא ייאמן, בדרך כלל הוא
נמנע לבוא לחגיגות שהאדון אורך, ובנוסף לכל יש ללורד דאגות
חשובות יותר מן החגיגה, אני מתכוונת בהקשר להכנות לכבוד הצבא
שלנו בגבולות אדמותיו, היש לו זמן?"
"כן יש לו זמן, אך לנו המשרתים" הדגיש סרגי את המילה האחרונה
"אין זמן לחגיגות, לנו מחכה עבודה עצומה" סרגי גירד את ראשו
"או בשם פאור הגדול, לא נספיק לסיים את העבודה, נשארו לנו רק
שעות מועטות."
מיד הוא הוציא דף והחל לרשום "אוי לי, אוי לי" מלמל בזמן
הכתיבה "הכביסה כמעת הושלמה, יופי, אוי לי, הציירים, אוי לי,
לא כולם הגיעו" טיפת זעה זלגה על פניו "והמנקים שעל הקומה
השישית, לא גמרו את עבודתם, אוי לי."  
נטלי עמדה שותקת. "אוך", נאנחה. "סרגי האומלל, כל שנה אותו
הדבר" לחשה לעצמה "לא הייתי צריכה להזכיר לו את המילה זמן,
נראה שעוד מספר רגעים והוא יתלוש את שערו מרוב דאגה, אני כבר
מתחילה לדאוג לו."

"אדאראס" צעק לפתע רב המשרתים "רד לכאן אדאראס"
"למה קראת לו?" שאלה נטלי "הלוא כבר קראת לו לפני כעשרה
דקות?"
"אכן" השיב סרגי "אך אני סקרן לדעת אם התקדמו ההכנות ואם כן
במה ואיך."
תוך רגע נוסף רץ במסדרון נער צעיר,לבוש בחולצה כחולה שמסמלת את
זה שהוא חניך לרב המשרתים "אדוני, גבירתי" הוא קד קידה לשניהם
"האם אדוני רצה משהו?" שאל.
"כן, ותפסיק עם הנימוסים חסרי הטעם הללו, זמננו מועט" השיב רב
המשרתים  "רציתי לדעת איך מתקדמות ההכנות."
על פי הבעת פניו של הנער לא נראה כי עומד לספר חדשות טובות
"המנקים בקומה השישית סיימו את עבודתם, כל האומנים הגיעו זה
עתה" הוא סיפר "הקומה השביעית כמעת ונוקתה כולה, על שאר הקומות
אדוני כבר דיווחתי לך ואין בהם כמעט שינוי."
פניו של סרגי הביאו רצון "מצוין" אמר "המשך."          
הפעם פניו של אדאראס הביאו הקלה והוא המשיך "מסרו לי שהתהלוכה
בחוץ..." "הס" השתיקו רב המשרתים "ספר לי רק על מה שקורה
בארמון ובחצר הארמון, מובן?"
"כן אדוני" הנער חייך חיוך מזויף "האומנים כבר כאן, אוך ,כבר
אמרתי את זה, אה" הוא חיכך את ידיו בעצבנות "אולם הנשף כמעת
מוכן אך..."
"אך?" רב במשרתים זקר גבה "יש בעיה?"
"...אך"  אדאראס הרכין את ראשו "האחים ראן, הנגנים אדוני"
"החלילן ונגן הנבל" סרגי משך בכתפו "כן אני זוכר, מה עימם?"
"טוב,תראה אדוני" קולו של אדאראס נחלש "הם שלחו שליח שיודיע
שהם לא יוכלו להגיעה כי כרכרתם נשברה בדרך."
"אז שלח כרכרה לקחתם לפה, זו הייתה הבעיה?" סרגי גיחך "הרי
שאינה גדולה כל-כך."    
"למעשה כבר שלחתי כרכרה" אדאראס הביט בעיניו של סרגי "הבעיה
אדוני, היא שהלורד מהצפון נראה כבר בשערי העיר וחדרי האירוח
עוד לא מוכנים."  
סרגי הלבין כסיד ונראה כאחד העומד להתעלף "ה- ה- הלורד מהצ-
צפון" גמגם "כ- כבר כא- אן?"
"אני חושש אדוני" אמר אדאראס
"השלום לך?" שאלה נטלי "אינך נראה כחש בטוב."
"לא, לא" נאנח רב המשרתים "אני בסדר ,אדאראס" הוא פנה לנער
"אסוף עשרים משרתים ותכינו את השטיח האדום, עשרה מכם ילכו
להכין את החדר המאתיים ואחד ועוד עשר יקבלו בברכה את
הלורד,ועשו את זה מהר."    
אדאראס לא היה צריך לשמוע את זה פעמיים ורץ לכיוון המדרגות.

"הירגע ידיד" נטלי הניחה את ידה על כתפו של סרגי "הכל יסתיים
על הצד הטוב." היא משכה את סרגי לכיוון המדרגות "בוא תשתה
משהו."  
סרגי חייך "רב תודות לך נטלי" רב המשרתים נאנח "ואחר כך נצא
לחצר, אני מעוניין לראות את שלושת השמשות האחרות."
הם נעצרו "רק חבל שהיום הוא היום שהירח מוסתר" נטלי לבשה חיוך
חמוץ "זה אומר שהחגיגה תאה קצרה,מדהימה אך קצרה."
סרגי משך בכתפו ולבש פנים רציניות "כך אומרים הכוהנים,לכן
החגיגה תסתיים מוקדם, שעתיים לפני השקיעה ואז תתחיל התפילה
לפאור הגדול- אל השמש- ככל הימים שבהם הירח מוסתר."

ערב התפילה היה אירוע חשוב כמו החגיגה עצמה, ערב זה הוא מסורת
שהייתה בת שלוש מאות שנים, כולם יחסו לה כבוד מלבד איש אחד,
שמו של איש זה היה נצר.

נצר- נרצרואוד הראשון- היה בנו של רודריק, רודריק הוא הדוכס של
העיר רונהולין, עיר עתיקה, עתיקה אפילו מן הדוכסות עצמה, לפי
האגדה אבות כל הגזעים בנו אותה בעידן עתיק, עידן ששכחו אותו
ואין אפילו סימנים ורמזים לקיומו של זמן עתיק זה מלבד מסורות
עתיקות של הימים לפני בוא האלים,לכן שמו בפי האדם הוא העידן
האבוד.

אך כיום כבר עברו יותר משלוש מאות ואלף שנים, עתה מושל עידן
אחר, עידן שהתקרא בתחילתו עידן האלים אך כבר מהמאה השביעית
לעידן זה שמו שונה לעידן האופל.

תושבי ודינואר- העולם בפי העלפים- לא הבינו מה היה חטאם על
שהאלים האפילו את חייהם,למה הופיעו גזעים מושחתים כגון אורקים,
גובלינים, עוגרים וטרולים, למה האופל חלחל ללבם והשר הזדוני
שיעבד את ממלכותיהם.

יש שהאשימו עם קטן של חצאי עלפים וחצאי בני אדם, על שערבבו את
שני הגזעים, ואלו נאלצו להסתתר ולברוח, אף חצי עלף לא נראה
יותר מסתובב בחופשיות, חצאי עלפים ידעו שאם יתפסו, בריונים
יטבחו בהם ללא רחמים.    

"סרגי?" תהתה נטשה "האין זה מוזר שאנו חוגגים יום שאורו של
פאור נחלש- לכן אנו רואים את שלושת השמשות האחרות- ובלילה
שלאחריו אנו מבקשים ממנו שיחזור ויאיר את השמים האפלים, חסרי
אור ירח בקרניו החזקות?"
סרגי החל להרהר בעניין "אכן מוזר זה, וגם עצוב, עצוב שהאדון
נצר הצעיר לא ישתתף בחגיגה" סרגי גירד את ראשו "לעולם לא אבין
את שנאתו את ליל התפילה,לא אבין למה הוא שונא את פאור הגדול."
"גם אני לא אבין" נטשה לטפה את שערה "אך הוא אוהב את אקוונור-
אל הרוח" היא חייכה שוב "כשהוא יהיה דוכס הוא יעשה ערב תפילה
מיוחד בשבילו, ערב הרוחות הגדול."
סרגי צחק "הוא יתחיל לחפש את הכוכב של אקוונור, אחד מהירחים
האבודים, הירח הלבן."

לפי האגדות העתיקות בשמי הלילה,לפני כשבע מאות שנה לפני שהזדון
חדר לעולם זהרו ארבעה ירחים בשמיים אך כיום נאלמו במסתוריות
שלושת האחרים והשמיים נשארו עם ירח אפור וקודר אחד.

סרגי ונטלי כבר באו לאולם הנשפים ונעצרו לפני הכניסה "סרגי?"
שאלה נטשה "אני רוצה לספר לך דבר מה שלא סיפרתי לאף אדם אחר,
אתה יכול לתת לי את מילתך שלא לספר את זה לאף אדם, עלף או
גמד?"
"כמובן יקירתי" אמר סרגי "את תמיד יכולה לסמוך עליי, לא אגלה
דבר אפילו לא במחיר חיי הצנועים."
"יופי", נטלי החלה לדבר בלחש "בלילה שלפני שבוע ניקיתי את
המסדרון משום המנקה הזקן היה בחופשה באותו היום."
סרגי הנהן בהסכמה.
"התקרבתי לחדרו של הדוכס" המשיכה נטלי "היה שם הרבה אבק, יותר
מדי לפי דעתי."
סרגי צחק "אני יודע" אמר "המנקה הזקן כבר בקושי יודע איך אפשר
לנקות כמו שצריך אם את יורדת לסוף דעתי, יעצתי לפטר אותו אך
האדון רודריק התנגד לזה, ולהפך, הוא העלה את שכרו של הזקן
ובנוסף נתן לו ימי חופשה."
"כן" הסכימה נטלי "האדון רודריק נדיב, קיבלתי תוספת שכר, פי
שניים יותר מהמשכורת השבועית שלי ורק כי התנדבתי לנקות את
המסדרונות של הטירה בשעות הלילה ,ניסיתי לשכנע את הדוכס שאין
כל צריך להוסיף לי פרוטה אך אתה מכיר אותו, הוא רק צחק ואמר
שאם אני אתווכח איתו על זה, הוא יוסיף לי עוד כסף."
סרגי נאנח "כן האדון נדיב, אך עתה המשיכי בסיפורך, אני סקרן
לדעת את ההמשך."
"היכן הייתי?" שאלה "אה כן, טוב, אז ניקיתי את המסדרונות
והתקרבתי במקרה לחדרו של האדון רודריק ושמעתי אותו
נאנק,התקרבתי עוד, השומר לא הבחין בי משום שהוא ישן."
"האם האדון ידע ש...?" שאל סרגי.
"כן" השיבה נטלי "אך האדון טוב לב ולא יוכל לפטר את השומר
הזקן, ובכן התקרבתי לחדר ושמעתי את האדון ממלמל דברים שלא
הבנתי, אך זכרתי את מה שהוא אמר בברור, לא הבנתי את זה וחשבתי
שאתה תבין, האדון מלמל מין שיר מוזר, שיר ללא קשר, השיר נשמע
כמו 'בימי אופל וזדון, בימים שיובס המגן האחרון, יבוא אדם מגזע
נעלה, אדם פשוט הוא ייראה, אחרי ששוב יתחזק אדון הצל, איש
התקווה את החרב יינצל, והחלש אז יתארך, ועם זהב הוא יתהלך,
והחרב בשרביט תלחם, והשחור מידו יעלם, והטוב בה יחזיק וישלוט,
והוא ירוק שער כי זה האות, ונערה יפה עליו תתאבל, על איש
התקווה שאותו השיר מהלל, כי הוא רק יוליד תקווה ולא יותר, אשר
לא ידע ישן ולא ער, וילוו אותו גם נסיך, ילד וננס מן העם, גשש
,גמד ומכשף ועוד רבים מלבדם, נצר מן התקווה עוד יופיע, ויביא
עוד תקווה לעתיד, ללא שרביט או קמיע, בזמן שהאופל בשרביטו
השחור יקפיד.' זה הכול" היא התנשפה.
"איך זכרת את כל זה?" שאל סרגי מופתע.
"אני לא יודעת"  אמרה נטלי "אני ממש לא יודעת."
סרגי הרהר לרגע "זה נשמע כמו נבואה" אמר "נבואה מבולבלת
ומבלבלת, איש תקווה, מגן אחרון שיובס, גמד, מכשף וננס" הוא
גיחך "נבואה או שחלק מאגדה מטופשת.
"אני יודעת,אך הרגשתי קור כאשר שמעתי את השיר, קור כה עמוק עד
שנבהלתי ורצתי לחדרי" נטלי עברה ללחישה "יתכן שזה קשור ל..."
היא שתקה לרגע "...לבעל האוב הנורא?"
"יתחזק אדון הצל" חזר על המילים סרגי "אכן יש קשר."
"והמגן האחרון?"
"זה בטח מבצר או אף ממלכה כלשהי" סרגי נרעד "אולי הכוונה... "
נטשה כיסתה בידה את פיה כדי לא לפלוט זעקה, צמרמורת עברה
בגופה, היא ירדה לסוף דעתו של סרגי "אולי נספר את זה לאדון?"
"לא" ירק סרגי את המילה "רודריק יחשוב שזה מטופש, הוא לא יאמין
וחוץ מזה עדיף שלא ידע שריגלת אחריו ו..." סרגי חייך "... יתכן
שאנו דואגים לשווא, יתכן שחלמת את זה ו..."
"אז אתה רומז שנטרפה עליי דעתי" אמרה נטשה בקור.
"ל-ל-לא הת-ת-כו-ו-נתי לזאת רק ש..." גמגם סרגי.
"נטרפה עלי דעתי" סיימה את המשפט נטשה.
"כן, לא" תיקן את עצמו סרגי "מה שהתכוונתי הוא..."
טראך, נשמעה טריקת דלת חזקה.
סרגי ונטשה הביטו זה בפניו של זה והנהנו בהסכמה "הנה הוא יצא
לטיול המסורתי שלו" סרגי נאנח "טיול בערב התפילה."

במקום ובזמן רחוק במדבר הגדול והנורא הלכה דמות בודדה,צמאה
ורעבה, תשושה לגמרי, זה היה נער שאמר לעצמו "שוטה שכמותך למה
לא נשארתי בערב התפילה ועכשיו הכנסת את עצמך לכול זה,שוטה..."