אני לא רוצה לפגוע בו...
אבל את חייבת לתת לו צ'אנס...
את לא מבינה אימא... אצלי... זה לא הולך ככה...
את פשוט בחורה שמחפשת "מקרי סעד"... סוף סוף כשאת מכירה מישהו
נחמד... שמדבר איתך בגובה העיניים... אז הוא נהפך להיות "לא
מספיק טוב בשבילך... מתי כבר תתבגרי?"
אימא די את לא מבינה... זה בכלל לא קשור ללהתבגר ולא לשום דבר
מן הדברים שאמרת לי... הוא בחור מקסים... אני פשוט לא רוצה
לפגוע בו כי אני לא החלטית... הוא רוצה מישהי לקשר...
מישהי שיודעת מה היא רוצה... הוא מתגייס עוד שניה...
מה הוא צריך על הראש מישהי שלא יודעת אם היא מעוניינת בו
טוב אביטלי אין לי יותר מידי מה לומר לך את פשוט בחורה קשה...

שלא תגיע רחוק עם הבררנות הזאת, חמודה... את חייבת לתת את
הצ'אנס הזה מידי פעם גם אם הוא לא נראה לך בפעם הראשונה...
אימא זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה את הבחור...
אבל זאת הפעם הראשונה שאתם יוצאים יחד... לא?
טוב אימא אין לי כוח להמשיך לדבר על זה את מוכנה לצאת מהחדר?
(דלת נטרקת...)

כל פעם אני מנסה להבין את האישה הזאת מחדש...
וזה פשוט לא הולך לי... היא יכולה לפעמים לומר לי דברים שהיא
חושבת- עלי... ולגרום לי להאמין לזה... חגי... החבר האחרון
שלי... היא קראה לו "מקרה סעד"...
ולמה? האמת היא שניסיתי למצוא לכך את התשובה עוד באותה הדקה
שהיא כינתה אותו כך... ואז נשאלת השאלה... האם יש לבנאדם זכות
לקרוא לבנאדם אחר "מקרה סעד" בעוד הוא איננו מכיר אותו לעומק?
האם אסור לבנאדם להיות ביישן וסגור עם עצמו?... אני לא
מבינה... ממתי יש שם חדש שבו נכללים כל אותם הטיפוסים
הסגורים... ומכונים... "מקרי סעד"... טוב נו זאת אימא שלי מה
אפשר כבר לצפות ממנה? תמיד חושבת שהיא עוזרת אבל היא עושה רק
רע.
כמו שכבר בטח הספקתם להבין... היחסים ביני לבין אימא שלי... הם
יחסים שמכוסים במסכה... מסכה כל כך טובה, שלפעמים אפילו אני
כבר לא מזהה ומסוגלת לחשוב... שהכל בסדר...
ואנחנו מסתדרות מצויין... בד"כ זה לא ככה...
בד"כ היא גורמת לי להרגיש רע עם עצמי...
והיא לא שמה לב... היא לא עושה את זה מתוך רוע... או משהו
כזה... היא פשוט אימא שלי... אז אנחנו מסיימות שיחת נפש
שלכאורה באמת נראת מועילה... אני מאמינה לה לכמה דקות שבאמת
אצלי הבעייה... ואחרי דקה... כשכל מה שנאמר נקלט אצלי במוח...
אני מתחילה לבכות... "הילדה שבוכה"... זה הכינוי שלי בפני
עצמי... אם תשאלו אותי?
האשמה הבלעדית כאן... היא אך ורק... אימא שלי.

מאז שגדלתי ועד היום היא דאגה לומר לי עד כמה אני מושלמת...
ויפה... לא יותר מאחרים... אבל לא פחות... ועד כמה אם רק הייתי
יותר פתוחה להצעות... לא הייתי בוכה על היותי רווקה בחופש
הגדול...
לכו תבינו עניין של אימהות...
אז כשהכרתי את תומר... הוא התחיל איתי באיזו מסיבה...
של חבר משותף... היה לי קצת עניין... הוא היה שם הכי חמוד...
אבל עדיין חשבתי על מישהו אח.ר.. בכל זאת... הלכתי עם תומר...
טיילנו קצת... ניסינו להכיר... אבל לא יודעת טוב נו אמרתי
לעצמי אביטל... עוד הזדמנות אין מצב שאת חוזרת על הטעויות האלו
שוב... אימא הזהירה... אולי היא צודקת הפעם... מכל הפעמים שהיא
אמרה דברים ולא צדקה...עדיין בחרתי להקשיב...

אז יצאנו ביחד... טיילנו קצת בתל אביף בטיילת היה נחמד...
הרגשתי מועקה בלב... בעצם לא בלב מין גוש שתקוע לי בגרון כמו
אותה ההרגשה לפי שרוצים לבכות אז הכל "עולה למעלה" במקום לצאת
מהפה- זה יוצא מהעיניים אבל לא חשוב... עקרוני... זה לא...
לבסוף נשברתי וסיפרתי לתומר על מה שקרה איתי בחודש האחרון...
בשנה האחרונה... על אותו בחור שהייתי דלוקה עליו חודש... על
חגי שהיה לפני חצי שנה... והוא הסתכל עלי במבט מבין... יש לי
זמן הוא אמר... כשתרגישי מוכנה...
אז מה אני אומר לכם... פשוט בחור מהסרטים... מתחשב... חובש
במד"א... בלי יותר מידי בעיות על הראש... אוהב את החיים ונהנה
מהם... כמו שצריך לא?
אבל את הקליק איתו לא היה... אולי זה מוקדם מידי אני חושבת
לעצמי... אולי זה יבוא אחר כך ואני צריכה לתת לו את האפשרות...
אבל כדי לתת את האפשרות אני צריכה מוטיבציה? ובמקום אותה
המוטיבציה אני מוצאת את עצמי סוגרת את הפלאפון כדי למנוע מצב
מביך שהוא יתקשר אלי ואני אצטרך לענות...

בחורה מתוסבכת אני... אין לי ספק בכך...
נמשכת למקרי סעד? ספק שכן...
אז שוב תסריט חוזר... שבו הסצינה הפותחת היא...
אני יושבת בחדר מחשב... תוהה ובוהה בצג... אימא נכנסת שואלת מה
קרה... בהתחלה אני מסרבת לענות לה כי אני יודעת שאני אשמע
דברים שאני לא ארצה לשמוע... בסוף... אני אמצא את עצמי יושבת
ובוכה... כרגיל...
"הילדה שבוכה מהכל"... רק בלי המרכאות... אולי זאת הבעיה שלי
לא יודעת... על זה אימא עדיין לא עלתה...