אסור.אסור אסור אסור.
אסור היה לי לתת למה שקרה לקרות....
אני לא מבינה איך אני לא סגרתי את כל "הפרשה"כשעוד יכולתי,למה
נתתי להכל להגיע לרמות כאלה שכבר אין לי כל כך שליטה בהשתלשלות
העניינים....
עכשיו אני ממש לא מבינה את עצמי,אני רואה את הכל מלמעלה,כאילו
"מפוכחת" ואני תוהה מה היה לילדה הזאת,לחלק הזה שבתוכי ללכת
שבי ככה....זה היה כל כך שווה ?זה היה שווה את כל החרא שעכשיו
כולנו תקועים בו?
את האמת??
כן.


כשרק הגיע לפה,זה לא היה כל כך מרגש,הרי ראיתי אלף בחורים
בחיי,ולצערי גם הרבה מורים...
אז אוקיי,יש לנו מורה חדש,והוא באמת לא נראה כל כך רע,ויש לו
כאריזמה והפנים שלו מתקשטות בחיוך 'מיליון דולר' שכזה...אז
מה..?
"ראית,יש מורה חדש" רצה לעברי דמות שחורה "נראה טוב..."
זאת הייתה רונה ששוב היה לה התקף קל שבו היא מחליטה שהיא
שמנה,אז היא לובשת רק שחור:"כי זה מרזה"...
"כן ראיתי,מתי הוא מתחיל ללמד אותנו?"
"אין לי מושג...נראה לי שקודם הוא נפגש עם דורון(המנהל)
וליטל(המורה שלנו לאזרחות, שמשום מה עידו החליט שהוא דומה
לסטיוארט ליטל העכבר המפורסם,וזה פשוט נישאר הכינוי שלו) ואחר
כך הוא בטח יבוא לפגישת היכרות איתנו המופרעים,אה סליחה
תלמידים ..."
"חחחח...מפגרת...אנחנו לא מופרעים..אנחנו מיוחדים.."
אמרתי ותקעתי את הפרצוף האופייני שלי שאומר"כאילו אז זהו
שלא"....
אנחנו,שתבינו באמת לא מופרעים או משהו,אבל אנחנו לא מה שאתם
הייתם קוראים לו נורמלים.
אבל הדבר היחידי שתאכלס מבדיל אתכם מאיתנו זה העובדה שאתם קמים
כל יום בבוקר הולכים לביצפר ואחר כך חוזרים הביתה ויש לכם
שיעורים,חוגים וחברים...
אנחנו לעומתכם,גרים יחד בעלאק פנימיה שגם ככה כולם קוראים לה
"מעון"ואנחנו לא לומדים בביצפר,אלא במעיין חדרים שנקראים
"מרכזי למידה זורמת"וכל חדר הוא לשיעורים שונים...
הביתה אנחנו נוסעים רק כל סוף שבוע.
לפעמים במהלך השבוע ההורים המשפחה והחברים יכולים לבוא לבקר.
זה נחמד,אבל אנחנו כאילו לא "נורמלים".
הבנתם את the point?
יופי אז אפשר להמשיך בסיפור...

"תגידי רונה,ראית את אורן בסביבה? אני מחפשת אותו כבר איזה שעה
ואני לא רואה אותו בשום מקום...נראה לי שהוא מתחמק ממני או
משהו...."
רונה החמיצה פנים...נראה היה שהיא יודעת משהו שהיא לא ממש רוצה
להגיד לי..."לא".
"נוווווווו...רונה........"
עשיתי את ה puppy face שלי שאורן תמיד חשב שזה נורא חמודי ושאם
אני ארצה אני אוכל אפילו את האפיפיור לשכנע לעשות דברים למעני
עם הפרצוף הזה...
לא שאני רוצה או משהו...
"תראי,ראיתי אותו היום בבוקר והוא שאל אותי אם את דיברת עליו
ואמרתי לו שלא...תראי סתאג'י(הכינוי הלא ברור שלי) אני חושבת
שהוא לקח את מה שהיה אתמול יותר רציני ממה שאת חושבת..."
שיחזרתי לרגע במוחי את מה שקרה אתמול.
זה באמת המקרה שאני יכולה להגיד שממנו בעצם מתחיל הסיפור הזה.
אני ,דפנה ונתי (נתנאל בשבילכם) אירגנו משחק אמת או חובה
ומכיוון שאורן היה יד ימיני,המשענת שלי והבן אדם הכי קרוב אלי
(בקיצור החבר הכי טוב שלי),הוא היה איתי גם.
יצאנו להודיע לכולם שהולך להיות משחק ומי שיבוא לו או שסתם
משעמם לו מוזמן לבוא.
אחרי חצי שעה שבה החבורה כבר התרחבה ל10 אנשים התיישבנו בכיכר
המרכזית,הנחנו את בקבוק הקולה המלא ביין מגעיל במיוחד( כדי שמי
שלא ירצה לעשות את האמת או החובה שיתנו,יצטרך לשתות מהבקבוק)
וסובבנו.
יעל ונדב,יעל בחרה חובה...כמובן שהבנים אצלינו לא מלאי בגרות
במיוחד ומאוכלסי הורמונים כך שהמשימה כמה לא קשה לנחש הייתה
קשורה לאקט מיני...טוב אז אחרי שיעל ירדה מעל נדב והסתדרה חזרה
במקומה המשכנו במשחק.
אני לא אפרט הכל כי זה לא הכי משנה ו/או נוגע לסיפורינו.
בקיצור באיזהו שלב הבקבוק היה מכוון אליי ואל ארז,ארז
שתבינו,הוא ידיד טוב של החברה הכי טובה שלי,הדס,כך שבאופן טבעי
הוא נחשב גם לידיד שלי,וכך גם לידיד טוב של אורן...
כנראה שארז חשב לעצמו ,שאורן מעוניין בי באופן קצת שונה ממה
שהיה עד עכשיו כי אחרת אני לא מבינה מה פתאום הוא נתן לי את
המשימה הזאת.
"סתאג'י חובה עלייך להתנשק צרפתית ללפחות דקה עם אורן."
אני הייתי די מופתעת,אחרי הכל אני ואורן חברים טובים בערך שש
שנים ותמיד היתה בינינו הבנה גמורה שזה רק חברים בקטע של באדיז
כאלה,ולא מעבר.
ואורן מעולם לא התעניין בי אחרת ואני לא בו,ותמיד היינו מוצאים
שידוכים אחד לשני ויוצאים בדאבל דייט.
"רותם(שזה אגב השם הפרטי שלי)...מה את בשוק"?
התעוררתי חזרה למציאות.
אורן נראה מופתע לא פחות ממני,ובעיקר מובך,אבל אתם יודעים מה
זה לחץ חברתי.
הוא ישב לידי כך שכבר היה קרוב אליי,הוא הסתובב אלי וקירב את
הפנים שלו לשלי,בחיים שלי לא ראיתי עד כמה העיניים שלו מדהימות
בחושך.
ואז זהו,השפתיים שלו היו על שלי,והן היו כל כך רכות ונעימות,
כמו ליטוף חמים,השפתיים שלו עברו מצד לצד,והוא פתח אותן והלשון
שלו החליקה לי לפה בעדינות אך בביטחון
"עברה חצי דקה..."
עצמתי עיניים,אפילו נהנייתי,פתאום זה היה כל כך לא מחובר לי
למציאות,כאילו זה מצב טבעי,הלשון שלו שיחקה בעדינות בלשון שלי
והרגשתי את הפירסינג שלו מדגדג לי בחך..."עברה דקה וחצי"...
הלשון שלו התחילה לצייר את קווי המתאר של השפתיים שלי,והלשון
שלי כבר הייתה בפה שלו נעה במעגלים,לא העזתי לפתוח עיניים כי
זה היה כל כך מושלם...
הוא הניח את היד שלו על הלחי שלי והזיז את האצבע שלו ממש כמעט
על השפה התחתונה שלי.
הוא שיחק  עוד קצת עם הלשון שלי ואז נישק רק את השפה העליונה
שלי.
"בואנה חבר'ה עברו כבר איזה חמש דקות..."
חזרתי להכרה,פתאום קלטתי מה הרגע הלך פה.
והייתי כל כך נבוכה,אורן היה נבוך לא פחות.
זה הפליא אותי שאף אחד לא אמר כלום,הרי כולם ידעו שאני ואורן
חברים טובים אבל שמעולם לא היתה בינינו מערכת יחסים
רומנטית,אני רק זוכרת שכל החברות שלי תקעו בי מבטים וכל הבנים
תקעו בו מבטים,אבל אף אחד לא הוציא הגה...





"וואי רונה אני לא יודעת מה לעשות...זה היה הדבר הכי נעים והכי
רע שקרה לי,אווווף...."
רונה הסתכלה עליי אבל לא אמרה כלום,לא היה הרבה עוד מה
להגיד,נראה היה שברור לכולם מה הולך להיות עכשיו,אבל לי לא היה
ברור,כי אורן היה החבר הכי טוב שלי, לא החבר שלי...
"תראי,לדעתי מה שאת צריכה לעשות זה פשוט ללכת ולדבר איתו,את
חייבת,כי תראי,אני יודעת מה שראיתי אתמול וזה לא נראה כמו
סתם,את רואה בדיוק כמוני איך הוא מסתכל עלייך...או מנשק אותך"
"היי...זה היה פעם אחת וחוץ מזה הוא מסתכל עליי רגיל..."
שיקרתי לה ובעיקר לעצמי.
באמת שמתי לב שבזמן האחרון אני תופסת את אורן בוהה בי קצת,אבל
תמיד הוא סתם חייך אלי וחזר להביט למקום אחר...
"זה שטויות רונה,שטויות...אני אלך ואני אתפוס איזה דיבור
איתו..."
רונה הסתכלה עליי "תגידי" לחשה "לנשק טוב הוא לפחות יודע?"
היא חייכה...
"אה, לא משהו" אמרתי.
היה ברור לשתינו שאני משקרת...
ציחקקנו כמו שתי ילדות קטנות.
"אני זזה,יש לי שיעור מתמטיקה עוד דקה ואני גם חייבת לצאת
לקנות משהו,ובהצלחה לך עם הדיבור" אמרה.
"אה כן וגם אל תשכחי לברר מה קורה אם המורה החדש,טוב?" אמרה
וקרצה...
הלכתי לכיוון החדר שלי,לא היה לי כוח ברגע הזה להתמודד עם
אורן,אני אעשה את זה אחרי ארוחת צהריים חשבתי לעצמי.
עליתי לחדר שלי ומצאתי את הדס יושבת בו עושה שיעורים
בפיזיקה...
"אם זה מינוס חמש אז 2 שווה לאיקס תשע פעמים יותר מהר מסבירות
שה..אה היי רותם,מה חדש?"
היא הרימה את הראש מהדבר הזה שהיא מתעקשת לקרוא לו 'ספר לימודי
חשוב' וחייכה אליי.
"מה כבר יכול להיות??" חשבתי בקול רם.
"אה...כן,אולי פיספסת,יש לנו מורה חדש,נראה לי שלהיסטוריה,הוא
חמוד,לא דיברתי איתו אבל הוא נראה סבבה...נקווה שהוא גם מורה
טוב..." אמרתי.
אוי, איך אני חושבת  עכשיו על התיאור הזה ,חמוד,חחח...לא היה
לי מושג בזמנו על מה אני בכלל מדברת....
"אהה...ווואלה...רונה הייתה פה קודם ואמרה לי משהו,היא נורא
מיהרה אז הבנתי רק חצאי מילים,קלטתי חתיך,מורה למשהו,וזהו
בערך..."
רונה הייתה הכי קטנה מבינינו,היא בת שש עשרה,אני הדס נעמי יעל
ודפנה בנות בסביבות השש עשרה וחצי וכל שאר הבנות בנות שבע עשרה
שמונה עשרה.
מצחיק היה לראות איך היא חושבת על כל יצור מהמין הזכרי
כחתיך...
"מותר לי לבקש משהו?" הדס דיברה ברוגע,כאילו היא מפחדת שאני
עוד רגע מתפרקת לה שם.
"דברי..."
"אני רוצה שתגידי לי בדיוק מה הסיפור שלך הולך להיות עכשיו עם
אורן,כי מה שהיה אתמול,אחותי,גם יחסית אלייך היה מפתיע..."
"יחסית אליי? אני לא בחרתי את זה..."
"נו באמת,סתאג'י...את מרגישה אליו משהו?"
"כן,מה שתמיד הרגשתי,שהוא כמו אח שלי,שאני אוהבת אותו מאוד
בתור בן אדם אבל אני לא חושבת עליו במונחים של בוייפרנד,לא
משהו רומנטי,כמו שהיה תמיד...אני לא מאוהבת בו..." אמרתי
והנחתתי את עצמי על המיטה שלי בכבדות.
"את בטוחה?" שאלה ,עדיין בשקט.
"הדס" התרוממתי והסתכלתי עלייה "את מכירה אותי הכי טוב
בעולם,ואת יודעת מה טיב היחסים בינינו מאז ומתמיד...כלום לא
יישתנה עכשיו,אני אדבר איתו ונבהיר את זה".
היא הסתכלה עליי,עם העיניים הגדולות והירוקות שלה,ראיתי שהיא
לא מאמינה לי כל כך,והיא חזרה לספר שלה.
השתתקתי,הנשיקה הזאת הייתה הנשיקה הכי מדהימה שהייתה לי עד
לאותו רגע ,אבל זה היה נראה לי כל כך לא מסתדר,אורן ואני
ביחד?
לא. זה לא זה.
או אולי כן?
                                                           




עד לאותו רגע מעולם לא חשבתי על אורן בקטע רומנטי,גדלנו ביחד
והיינו החברים הכי טובים בעולם,אומנם אני לא יכולתי שלא לשים
לב לעובדה שעם השנים הוא נהיה יפה יותר ויותר אבל תמיד ראיתי
אותו כמו אח שלי.
נעמי אמרה לי פעם: "בואנה הוא כזה חתיך,אני לא מבינה איך את
יכולה כל היום להיות איתו בלי לרצות איתו קטע" וכשהיא אמרה את
זה לא יכולתי שלא לצחוק כי בזמנו זה היה אפילו מגוחך רק לחשוב
על זה.
הנשיקה הזאת...מדהימה עד כמה שהייתה הרסה את הכל.
עד אותו זמן לא הייתה לי נשיקה כל כך טובה,אני חושבת שבאותו
זמן באמת האמנתי בזה,
בכלל לא הייתי מעלה בדעתי שהנשיקה הבאה שאני אשווה אותה
אליה,תהיה עם מישהו שגדול ממני בשלוש עשרה וחצי שנים.
השעה הייתה כבר 20:30 כשסוף סוף ראיתי את אורן.
הוא היה בדיוק בדרך לחדר שלו.
כל היום חיפשתי אותו ולא מצאתי,אבל ידעתי שהוא לא ממש רוצה
לדבר על מה שהיה.
"אורן" אמרתי וניגשתי אליו קצת חוששת,אבל ידעתי שאם לא נדבר
עכשיו זה רק יהיה קשה יותר אחר כך וכמו שאני מכירה את אורן הוא
היה מתחמק ממני לנצח.
הוא הפסיק ללכת ונעמד.
הוא הסתובב אליי.
ניגשתי אליו.
"היי" הוא חייך.
"איפה אתה? כל היום חיפשתי אותך ונאדה" אמרתי כאילו שאני לא
מבינה שהוא התחמק ממני בכוונה.
"אה..סתם יצאתי היום לבקר את סבתא שלי,והסתובבתי קצת
בקניון.קחי."
אמר והושיט לי דף נייר מקופל.
"מה זה?"
כבר חשבתי שזה מכתב ממנו או משהו.
"לוח הזמנים של השיעורים עם המורה החדש,אגב קוראים לו עידן."
"אה,תודה" אמרתי לקחתי את הנייר והסתכלתי.
"וואי,השיעור הראשון הוא מחר,מהיר".
"כן,מחר בבוקר,אבל ליטל אמר שזה יהיה רק קטע של שיעור היכרות
כזה..."חבל שאני לא אהיה גם בשאר השיעורים,אבל את יודעת משפחה
קודמת לכל".(לאורן הייתה טיסה לעוד יומיים לאנגליה כי אחותו
הגדולה,קרן, גרה שם והיא בדיוק ילדה והיו סיבוכים ועכשיו היא
במצב די קשה אז הוא וההורים שלו טסים לשם לבקר אותה ולעזור
לה.
יחד איתם גם נוסע מורה פרטי שיסייע לאורן ללמוד גם כשהוא לא פה
וכשיחזור יוכל להמשיך איתנו בלי שיהיו לו חסכים בחומר)
"אני זז,נדבר אחר כך טוב?" הוא ניסה להיפטר מהשיחה המעיקה של
ה"אחרי".
הוא התחיל ללכת חזרה לכיוון החדר שלו.
"א ו ר ן" אמרתי,מושכת את האותיות,לא התכוונתי לתת לו להתחמק
ממני ככה והוא כמו שציפיתי חש בזה.
הוא הסתובב.
"אני לא מסוגל,אני פשוט לא יכול.את לא מבינה" הוא חזר לעמוד
מולי.
"את לא יוצאת לי מהראש.
הנשיקה שלנו לא יוצאת לי מהראש.אני יודע מה את רוצה,אני מכיר
אותך,את רוצה 'לדבר על זה',נכון?אז זהו שאני לא יכול,אני לא
יודע מה להגיד לך".
אף פעם לא ראיתי אותו מתפוצץ ככה.
הורדתי את המבט שלי,הוא נפגע ממני זה היה ברור,אני פשוט כל כך
לא קלטתי את העניין בהתחלה.
"אורן..."
"אני מצטער,באמת", הוא המשיך, "אני רואה אותך אחרת אוקיי?אז
בסדר אנחנו תמיד היינו חברים,ואני יודע שאת תמיד חשבת שאני לא
רוצה אותך באופן רומנטי..."
"לא",התפרצתי עליו,זה עיצבן אותי,"אתה סתם מבולבל,אני מבינה,אז
התנשקנו ונכון הנשיקה הייתה מדהימה,אבל זה לא אומר כלום.
אתה לא מבין ,אתה מסתמך על חמש דקות שהיו היסחפות וזהו".
הוא חייך,זה הרגיז אותי.
"אמרת מדהימה?''
"אורן!"
הוא הסתכל עליי,ספק מבוהל,ספק מרוצה.
"אז את יודעת מה" אמר לפתע,והקול שלו התחיל לעלות בטונים,"אולי
את לא מכירה אותי כל כך טוב,כי אם היית טורחת לברר איתי..."
הסתובבתי והתחלתי ללכת ממנו,לא הייתי מוכנה שיגיד לי שאני לא
מבררת איתו דברים כשהוא בכלל מתחמק ממני.
הוא תפס אותי בזרוע וסובב אותי אליו.
"את לא קולטת נכון?"
"מה אתה רוצה שאני אקלוט, מה?"
ידעתי מה הוא הולך להגיד,ידעתי בכל נים ונים בגופי.
"אני אוהב אותך,טוב???" אמר ושיחרר את היד שלי מאחיזתו.
אני אוהב אותך...
אבל לא כמו אחות ולא כמו החברה הכי טובה.
אני רוצה אותך,את קולטת בכלל?אני רוצה להיות איתך."
נראה היה שאפילו הוא לא קולט את מה שהרגע התפרץ ממנו.
אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה,שאחרי שש שנים הוא אמר לי את
האמת ואני,אני פשוט עמדתי שם כמו פוסטמה ולא היה לי מה להגיד.
                                             
                                                           





לא יכולתי לישון כל הלילה.
נשארתי ערה חושבת לעצמי והולכת לאיבוד בתוך המוח המעוות
שלי,מנסה להבין למה לעזאזל לא יכולתי להגיד לו משהו,למה הייתי
צריכה לעמוד שם כמו בול עץ ולתת לו להרגיש כל כך רע עם עצמו.
הסתובבתי יחפה,בפיג'מה ה'עלאק' סקסית שלי, שאסף תמיד אמר שאני
נראית בה כמו דיווה,ואני תמיד לא ראיתי מה כל כך יפה בה.
היא הייתה בסך הכל פיג'מת משי שהייתה מורכבת ממכנסיים קצרות
בצבע אדום וחולצה שחורה עם כפתורים אדומים .
החולצה אף פעם לא הייתה מכופתרת אצלי עד הסוף כי נפלו לי
הכפתורים כך שתמיד היה נדמה שאני חצי ערומה.
לא חשבתי שיש מישהו ער חוץ ממני בחוץ עכשיו אז לבשתי אותה.
הלכתי לכיוון הנדנדות הענקיות שיש מאחורי החדרים
שלנו,והתיישבתי.
הדשא היה לח מהטל ומזג האוויר היה ממש נעים,יכולתי לשבת שם
שעות.
אחרי איזה רבע שעה קלטתי מישהו הולך לקראתי.
זה היה אורן.
מה הוא עושה ער בשעות כאלה? תהיתי.
ידעתי שעכשיו יהיה מביך פי חמש ממקודם,אבל כשאתה חצי מסטול
מהלילה אתה לא ממש חושב בבהירות.
הוא התיישב על הנדנדה השנייה.
"אני מצטערת" "אני מצטער"
אמרנו ביחד.
"לא הייתי צריך להגיד לך את מה שאמרתי ולא הייתי צריך לצעוק
עלייך"
"אני לא הייתי צריכה לעמוד שם כמו מפגרת ולא להגיב".
שתיקה מביכה.
מוזר חשבתי לעצמי,מעולם לא היה לי קטע כזה של שתיקה מביכה עם
אורן,תמיד מצאנו על מה לדבר וגם אם לא אז גם היה לנו נוח לשתוק
יחד.
"אורן" אמרתי והסתובבתי אליו ובכך כנראה שהפניתי אליו את החלק
החשוף שבפיג'מה כי ראיתי את עיניו מטיילות לרגע מאזור מהפנים
שלי לעבר החזה שלי.
"אני לא מבינה למה אתה אף פעם לא אמרת לי,כלומר למה שמרת את זה
בפנים?"
הוא גיחך.
"את לא מבינה למה?
תחשבי, אם הייתי אומר לך זה היה הורס את החברות בינינו -ואת
יודעת כמה הקשר בינינו חשוב לי- וקיוויתי לעצמי שזה עניין חולף
ושאולי אם אני אתעלם מזה אז זה יעבור."
הוא זז באי נוחות והחל לשחק ברגלו היחפה בדשא הלח.
"ובאמת שניסיתי להעלים את זה ונדרתי לעצמי שאני לא אגיד לך
בחיים.
אבל אחרי אתמול..."
הוא השפיל את מבטו והשתתק לרגע.
"תראי,אני לא יודע מה איתך,אבל אני הרגשתי אתמול שהנשיקה הייתה
משהו,לא סתם אקט,אלא עם משמעות והרגשתי איך כל שנייה בנשיקה
לאט לאט מפרקת את החומות שבניתי כדי להשאיר הכל בפנים וכל מה
שכל כך ניסיתי לקבור יצא החוצה..."
"אורן..." עוד שנייה והייתי בוכה,לא עמדתי בזה.
"לא,תני לי לסיים"הוא התעקש.
"הנשיקה הזאת הייתה בשבילי להגיע אל הבלתי מושג.אלייך".
הוא הרים את הראש והסתכל לי ישר בעיניים,ראיתי את העיניים
הירקרקות-דבש מבריקות ומביעות את מה שיצא לי לראות רק פעם
אחת,כשהוא מצא את החתולה שלו,סייקס,אחרי שהיה בטוח שהיא כבר
מתה.
כאילו פתאום שב לעיניים שלו הניצוץ של התקווה.
"חבל שלא אמרת לי,אני מבינה למה לא אמרת אבל בכל זאת,היה חשוב
לי לדעת את זה,באמת".
הוא לפת את ראשו בשתי ידיו.
"תראי,אני מכיר אותך לא מהיום,את לא היית יודעת מה לעשות עם
עצמך,ובטח שלא איתי,היית מסתגרת והיחסים בינינו היו
נהרסים...כמו שבטח יהיה עכשיו"
"הם לא ייהרסו.אנחנו מדברים ,לא?" אמרתי והסתכלתי לו שוב
בעיניים.
"חחחח....עכשיו אולי כן,אבל אם זה היה קורה לפני שנה שנתיים הם
היו נהרסים"
שתיקה..
"בוא נלך להסתובב קצת,עוד רגע אני נרדמת מלשבת פה" התמתחתי
ושוב ראיתי את העיניים שלו מטיילות על מתאר החזה שלי.
הלכנו בשקט,שנינו יחפים על הדשא לכיוון השער הראשי.
עשינו סיבוב וחזרנו לכיוון הבית.
"אז מה יהיה?" שאל והעביר את ידו בשיער שלי שהיה פזור על
הכתפיים.
זה היה מוזר,הוא תמיד היה עושה את זה כי אני ממש אוהבת שמשחקים
לי בשיער,אבל הפעם זה הרגיש אחרת.
"אין לי מושג" אמרתי ובאמת לא היה לי.
"תראי אני לא אוכל בחיים שלי לשכוח את מה שקרה אבל אם את רוצה
אפשר לחזור להיות כרגיל".
"נראה לי שאני עדיין בכלל לא עיכלתי את זה,לא יודעת,זה מוזר
כזה" הייתי הכי גלוייה איתו שיכולתי.
"תראי,אני עדיין לא מציע שום דבר כי אני לא רוצה להלחיץ
אותך,בכל אופן יהיה לך המון זמן לחשוב על זה כשאני לא אהיה פה
וכשאני אחזור נדבר על יותר לעומק טוב?
"כן,גם לדעתי זה עדיף" חייכתי.
"אתה לא מאמין עד כמה אני אתגעגע אלייך כשלא תהיה פה,נראה לי
שבחיים שלי לא הייתי כל כך הרבה זמן(הוא טס לשלושה חודשים)
רחוקה ממך,ועוד אחרי מה שקרה בינינו זה יהיה מוזר."
"כן".
הוא חייך חיוך נבוך והסתכל עליי,שוב המבט הזה...
מעניין,חשבתי לעצמי,אולי אורן ואני באמת יכולים להצליח
כזוג?אחרי הכל אנחנו מכירים אחד את השני perfect ואני מתה על
הבן אדם.
התחלתי פתאום להרגיש שזה נכון להרגע,ושאולי זה באמת מתאים.
באותו הרגע הייתה התפנית הרגשית שלי.
באותו הרגע אני החלטתי לעצמי שאני לא אפסול את האפשרויות ומה
שיהיה יהיה,כי אחרי הכל אני לא יכולה להגיד שלא נמשכתי אליו כי
כמו שכבר ציינתי הוא נראה בהחלט לא רע,אפילו טוב מאוד.
לכן מאוד מפליא אותי שכל התחושות האלה של ה"אולי אנחנו בכל
זאת מתאימים" נעלמו כלא היו כל כך מהר.
למען האמת כבר יום אחרי הלילה שבילינו ב 'סקוטר' התחושות האלה
התחילו לדהות,מה שמאוד מפליא כי הלילה היה אמור לעשות את
ההפך.
"אורן?"
"מה?"
"האמת היא שאני חושבת שהנשיקה הייתה מדהימה...באמת"
הוא חייך חיוך מבוייש.
"אז אנחנו בסדר?" שאל.
"כן."
כשאני מדמיינת לעצמי בראש עכשיו את כל הסיטואציה הזאת שלי איתו
כשאני באמת התחלתי להאמין שאולי זה באמת יילך,אני צוחקת
לעצמי.
אם רק לא הייתי נותנת לעצמי להסחף עם עידן אז עוד הייתי יכולה
להציל את הכל,את המצב,אותי,את אורן והכי חשוב את עידן.
"מותר לי לתת לך נשיקת לילה טוב?" שאל מהסס.
לפני הנשיקה של אתמול זה היה לגיטימי שהוא שואל אותי והיה ברור
שזאת נשיקת לחי.
עכשיו כבר לא היה ברור למה הוא מתכוון.נו טוב חשבתי
לעצמי,שיהיה מה שיהיה אני מוכנה למה שיבוא.
" מותר".
הוא התקרב אליי והניח את הידיים שלו על המותניים שלי,הוא עשה
את זה לאט כדי לראות אם אני מביעה התנגדות,ולא הבעתי.
הוא היה יותר גבוה ממני וזה הצחיק אותי שהוא מתכופף אליי.
הוא חייך,ונישק אותי,לא כמו הנשיקה הקודמת,אלא הרבה יותר חמה
ואיטית.
כאילו הוא מקדיש לכל תנועה את מלוא הרגש שבו.
הפירסינג שלו שיחק לי בלשון.
הוא הפסיק,ונישק את השפה התחתונה שלי,ואז העליונה.
ואז שוב התרכז בשתיהן.
הוא הרים את הראש, "אני יכול לנשק אותך לנצח".
לא הבנתי אם זאת בקשה,רעיון, פנטזיה או שהוא פשוט באמת רוצה,או
יכול.
אז חייכתי.

                                       



רק כשהתעוררתי בבוקר חזרה אליי ההכרה של מה שקרה ערב קודם
לכן.
אני ואורן.
אורן ואני.
התנשקנו.פעם ועוד פעם, פעם ועוד פעם ועוד פעם.
כנראה הוא התכוון ברצינות לזה שיוכל לנשק אותי לנצח.
ועכשיו אני מתעוררת למשהו אחר.
הקשר בינינו השתנה בין לילה,לגמרי.
זה נראה לי איזו תופעה שכזאת אצלי.
כל קשר שיש לי ואני בטוחה בו ויודעת איפה הוא עומד משתנה תמיד
למשהו שאני לא הייתי מאמינה עליו.
אני ואורן,החברים הכי טובים מגיל עשר,בקשר רומנטי.מי היה
מאמין?
אני ועידן,המורה שלי להיסטוריה שגדול ממני ב,אלוהים ישמור,
שלוש עשרה וחצי שנים,בקשר רומנטי.מי היה מאמין?
בטח שלא אני.
כנראה נולדתי עם מום שכזה,שגורם לי להפוך כל קשר שיש לי.
"בואנה,תגידי איפה היית אתמול עד איזה ארבע בלילה?
כשחזרתי חיפשתי אותך בשביל להגיד לך משהו ולא מצאתי אותך, אחר
כך כבר נרדמתי והתעוררתי לשנייה כששמעתי אותך נכנסת באיזה 2
בלילה,מה עשית עד אז?"
הדס בדיוק נכנסה לחדר וקטעה את חוט מחשבותיי.
"נחשי" אמרתי,מתרוממת מהמיטה ומתמתחת.
"אל תגידי לי שדיברת עם אורן עד כל כך מאוחר,אפילו לכם אין כל
כך הרבה על מה לדבר" אמרה והתיישבה על קצה המיטה שלי.
"מי אמר שדיברנו?" קרצתי.
היא הסתכלה עליי.
היא נראתה קצת משועשעת,קצת מופתעת.
"יפה יפה....אני רואה שהדיבור שלך איתו הלך לך בדיוק כמו
שציפית..."
אמרה בציניות.
חייכתי.
הסברתי לה את כל השתלשלות העניינים מהרגע שהלכתי לדבר איתו ועד
הרגע שבו השפתיים שלנו פשוט סירבו להיפרד.
"מי היה מאמין..." אמרה.
"זה בדיוק מה שאני חשבתי,אבל בסוף החלטתי לתת צ'אנס למה
שיבוא,לא משנה מה"
אמרתי קמה מהמיטה ושולפת בגדים מהארון.
"אז זהו,אתם זוג זוג?"
"אני לא יודעת,כמו שאמרתי לך לא דיברנו כל כך על המצב,אלא יותר
פעלנו" ציחקקתי.
"אבל רציני" המשכתי "אנחנו חשבנו בינתיים שכדאי שלא להחליט
החלטות כי גם ככה הוא טס מחר בערב, נדבר יותר ברצינות
כשיחזור".
"אה...אפרופו הטיסה שלו" קפצה פתאום "הסיבה שבגללה חיפשתי אותך
אתמול היא שהייתי צריכה להודיע לך שעידו רוצה לעשות לאורן מעין
מסיבת פרידה כזאת ולארגן משהו יפה ,את יודעת לא מפואר מידי כי
הרי הוא חוזר אבל לעשות משהו שהוא יוכל לזכור כשיטוס ועידו
רוצה שנעזור לו לתכנן".
"וואי זה רעיון מעולה,איפה ומתי הוא רוצה לעשות את זה?"
"הוא אמר שבני דודים שלו נסעו לחו"ל והבית שלהם הוא ענקי והם
נתנו לו את המפתח ואין בעיה שנעשה את זה שם,רק צריך להביא
קישוטים, אוכל ושתייה וסרט גם יכול להיות טוב",היא סיימה
להרצות.
"מצויין" אמרתי, "אני אלך לדבר איתו ישר אחרי האוכל".
אחרי שסיימתי להתלבש להתארגן ולאכול ארוחת בוקר,הלכתי לחדר של
עידו.
טוק טוק טוק.
"מי זה?" נשמע הקול של עידו בוקע מבעד לדלת.
"רותם".
"כנסי,אחותי".
עידו היה אחד מאותם אנשים שהחליטו שכל העולם ואישתו הם אחים
שלו וכך כל פנייה,כינוי,שם או משפט אצל עידו הכיל לרוב את
המילה אחותי או אחי.
נכנסתי לחדר שלו,וכמו תמיד הבלאגן חגג שם משהו משהו.
החדר היה שייך לו לאיתי ולארז ושלושתם לא היו הכי מסודרים,
בלשון המעטה.
באותו הרגע רק הוא היה שם.
"שבי,אחותי" אמר ופינה לי מעט מקום בבלאגן.
"הדס כבר אמרה לך על הרעיון שהיה לנו?"
"כן,שמעתי,וזה נראה לי רעיון ממש טוב.
ארגנת כבר את כל מה שצריך?קישוטים אוכל,השכרת סרט?"
לא,עדיין לא הספקתי.הוא הודה באשמה.
"אז מתי אתה רוצה שנצא להביא ?"
שאלתי,מנדבת אותי ואותו לצאת לסידורים .
"לא יודע אחותי,מתי יש לך זמן פנוי?"
"אחרי המפגש עם המורה החדש יש איזה חצי שעה פנוייה,אפשר אז".
"אחלה,רק תיזהרי לא לפלוט ליד אורן משהו אם הוא שואל אותך לאן
את הולכת,טוב?"
"no problemo" אמרתי.
"ועוד משהו" אמר,"אחרי מה שכולנו ראינו שלשום" ,הסמקתי, "את
ואורן עכשיו בקטע של אהבה?"
"אהבה...לא נסחפת קצת?" לא חשבתי שאהבה נכללת בחבילה,לפחות לא
סוג האהבה שאליה עידו התייחס.
"חחח... אחותי אני חושב שההסחפות היחידה שהייתה פה הייתה
ביניכם" הוא חייך בערמומיות.
צודק.
                                                   




שיעור ההיכרות שהיה עם עידן היה דווקא ממש נחמד.משעמם אבל
נחמד.
ישבנו כולנו באחד מחדרי הלמידה סביב השולחנות הענקיים,היה קפה
קר ועוגיות שוקולד צ'יפס שהם הדבר שאני הכי אוהבת בעולם
ושלמזלי לא רואים עליי.
כולנו ידענו כבר איך הוא נראה כי כבר ראינו אותו כשבא אתמול
אבל כולם הסתקרנו לדבר איתו.
אני ישבתי ליד רונה והדס,את אורן לא ראיתי באזור .
אחרי איזה חמש דקות כשכבר כולם היו בפנים עידן נכנס ובעקבותיו
גם אורן.
הוא חייך אליי.
חייכתי חזרה.
אורן התיישב,ועידן נשאר עומד.
הוא ניגש אל הלוח והניח את התיק שסחב איתו על השולחן שליד.
הוא פנה אלינו,וחיכה שהדיבורים יגמרו.
הוא באמת נראה טוב,עכשיו כשראיתי אותו יותר מקרוב.
היה לו גוף טוב,הוא נראה אתלטי במיוחד מה שהסתבר לי אחר כך
כנכון.
השיער שלו היה קצוץ בצבע ערמונים כזה,מעין חום זהבזב.
העיניים שלו היו הדבר הכי מושך אצלו,במעין צבע אפרפר כחלחל
עמוק כזה.
וחיוך....חיוך כמו שכבר ציינתי,מיליון דולר.
אבל באותו רגע לא התרכזתי בזה כל כך.
"שלום" הוא פתח "קוראים לי עידן וויצמן אני גר באזור מרכז
רעננה,ואני אלמד אתכם היסטוריה ".
הוא חייך.
מגניב,חשבתי לעצמי,הוא גר לידי.
בזמנו לא ידעתי עד כמה.
"אני אבקש מכם רק לעשות סבב שמות,לא מבטיח לזכור ישר אבל
אשתדל" הוא עדיין חייך.
עשינו סבב(אני לא אכתוב את כל השמות כי גם ככה אתם לא תזכרו)
אחרי זה הוא ישב איתנו וסיפר באופן תקצירי על מה הוא הולך
לעבוד איתנו.
המהפכה..בלה בלה בלה...השואה,המלחמה הקרה,מלחמת העולם ה...בלה
בלה בלה בלה,
לא כל כך קלטתי את מה שאמר לנו,כי לא כל כך הקשבתי.
אף פעם לא סבלתי שיעורים שהחומר הנלמד בו הוא מסוג שכזה:
הסטוריה,גאוגרפיה,אזרחות וכל החרא הזה.
אני,תנו לי רק מכחול, עפרונות או טושים ואני אהיה הכי מרוצה
בעולם.
אני לא מטומטמת,שלא תקבלו רושם לא נכון,
לא פיספסתי אף שיעור בחיים שלי ועל העבודות שלי אף פעם לא
קיבלתי נכשל אבל אף פעם לא באמת הייתי בתוך החומר.
אני ,רק אומנות "עושה לי את זה".
אני יכולה לשבת שעות על שעות ולצייר או לכתוב.
בעיקר שירים.
"רותם את פה?"הדס העירה את תשומת ליבי חזרה מנדידת המחשבות
שלי.
"כן אני פה" חייכתי ונופפתי ביד שלי מול הפרצוף שלה.
"זה בסדר" אמר עידן. שקלט שריחפתי בזמן שדיבר.
"אני מודע לכך שהיסטוריה זה הנושא הכי משעמם ומעצבן עלי אדמות"
כולם צחקו.
"אז זה בסדר,אני מבין אותך" אמר וחייך אליי.
לפחות הוא מודע,חשבתי.
היה נחמד לשמוע ממורה שהוא חושב שהמקצוע שהוא מלמד הוא ממש מכת
עולם.
"ובכן",הוא כחכך בגרונו "השיעורים יהיו פעמיים בשבוע,ימי שני
ושישי בין 10:00 ל13:00".(הטיסה של אורן ביום חמישי בערב.)
אז אנחנו נתראה" הוא קם והניח את התיק שלו חזרה על הכתף "כבר
ביום שישי הקרוב,מה שיוצא מחרתיים.
להתראות"
הוא נופף לנו לביי ביי ויצא.
                                                           
       



"לקחת גם במבה?" שאל עידו רוכן לעבר מדף הבמבה.
הלכנו לסופר בשביל לקנות דברים להיום בערב,למסיבונת לכבוד
אורן.
"עזוב,גם ככה יש מספיק דברים" אמרתי,דוחפת קדימה את העגלה שכבר
הייתה די עמוסה.
קנינו כל מיני חטיפים מתוקים וגם כל מיני פיצוחים ושתייה קלה
(קנינו מעט שתייה כי עידו אמר לנו שלדודים שלו יש במטבח מין
מיני בר כזה שיש בו המון בירה וסתם כל מיני משקאות אלכוהוליים
והם אמרו לו שאם הוא לא יגמור את הכל אז אפשר לקחת לשתות קצת)
וקנינו המון גרעיני תירס כדי שנוכל להכין פופקורן עד שתצא לנו
הנשמה.
אחר כך יצאנו להביא סרט מהווידאומט.
לצערי רמת הסרטים שהיו שם באמת לא הייתה משהו, חוץ מכמה סרטים
בודדים.
בסוף בחרנו ב "מאטריקס",שהיה באופן מאוד לא ברור, אחד הסרטים
האהובים על אורן.
אורן תמיד היה מין פילוסוף שכזה, ותמיד הוא היה ממציא לנו
תאוריות מטורפות לגבי קיום העולם,והחיים בו.
לכן הוא מאוד התחבר עם עלילת הסרט הפסיכודלית שמתארת עולם
שעובר את גבולות ההיגיון.
"עכשיו הדבר היחידי שנשאר לנו לארגן" אמר כשהנחנו את השקיות
המפוצצות דברים בארון שלו, "זה לדאוג שאורן יגיע לשם,בלי שיבין
למה".
זאת באמת לא הייתה יכולה להיות משימה קלה כי אחרי הכל אורן היה
חושד ישר,אז החלטנו שאני פשוט אגיד לאורן לאן אנחנו הולכים אבל
שאני אסלף במעט את המטרה לשמה אנחנו באים.
אני ועידו יחד עם הדס ונתי(נתנאל בשבילכם) הכנו שלט ענקי
מבריסטול ועליו ציירנו כל מיני צורות וקישקושים למיניהם ובאמצע
כתבנו בגדול "נתגעגע ונחזיק אצבעות".
ונתנאל הוסיף וצייר יד שמחזיקה שתי אצבעות.
נתנאל תמיד היה המוכשר מבינינו ובכל פעם שהיינו זקוקים למשהו
יצירתי או אומנותי הוא היה תמיד הראשון שגוייס למשימה והוא
תמיד עשה את העבודה כמו מלך
קבענו שאני אגיד לאורן שכמה חבר'ה הולכים לראות סרט אצל דודים
של עידו ושנלך בשבע.
אנחנו-כל החבר'ה המארגנים- נלך לפני זה כדי לעשות במקום הכנות
ואני אלך בערך ברבע לשבע חזרה ל"מעון" אפגוש את אורן ונלך יחד
לבית הדודים של עידו.
"אורן" פניתי אליו כשהיינו בדרך חזרה משיעור מתמטיקה(משעמם כמו
תמיד,את מי זה בכלל מעניין לכמה שווה X אם Y שווה למשהו
בשניה?)
היום בערב אנחנו הולכים כמה חבר'ה לבית דודים של עידו, לראות
סרט או משהו,בא לך לבוא?"
ניסיתי שזה ישמע הכי תמים ורגיל בעולם.
"תלוי מתי בערב, אני צריך כבר היום לארגן את התיק שלי כדי שעד
מחר אחה"צ הכל כבר יהיה מאורגן לטיסה" אמר.
"בסביבות שבע ככה.." פליז רק שיגיד שהוא יכול.
"אוקיי,אני אספיק עד אז לסדר את הדברים אני משער,אז אני אבוא"
חייך.
"אחלה" אמרתי,ובלב נשמתי לרווחה.
המשכנו ללכת.
"אז אני זז עכשיו,אני אראה אותך אחר כך"?
שאל ונעמד.
"בטח".
"אז ביי בינתיים" חייך.
הוא לקח את היד שלי ונישק אותה,כמו אביר על הסוס הלבן,רק בלי
הסוס.
                                       
                                                   



כבר בשעה 18:00 אני ,עידו, הדס, איתי, ארז, נתנאל ורונה הלכנו
לבית של הדודים של עידו.
אם חשבנו שהבית גדול אז זה היה כלום לעומת מה שראינו.
הבית היה ע-נ-ק-י!
הכניסה אליו הייתה דרך שער מהמם שעליו ומסביבו גדלו שיחים
מטפסים.
הייתה להם גינה ענקית מלאה פרחים מכל הסוגים שבעולם ובאמצע
הגינה הייתה מין בריכת דגים קטנה עם מזרקה בצורת בתולת ים.
בתוך המים שחו להם דגי זהב,כמה חלזונות מים והמון ראשנים
קטנים.
בגינה היו כמה שבילים שהובילו למין סככה של גפנים שמתחתיה כמה
כורסאות ושולחן קש נמוך.
לאורך השבילים היו פזורים פסלי גינה קטנים מפורצלן בצורה של
גמדים ופיות.
הבית ממש הזכיר מבנה של טירה עתיקה.
הדלת הראשית הייתה עשוייה מעץ מהמם עם גילופים שמעטרים אותו.
הכל היה מבריק כל כך ויפה...
"אין ספק שהם מיליונרים או משהו" אמרה רונה כשפתחנו את דלת
הכניסה ונכנסנו.
כולם המהמנו לאות הסכמה. בהחלט לא היה שום ספק!
החדר שנכנסנו אליו היה מעין מעבר בין הכניסה לסלון והיו בו
המון מתלים מעץ שהיו מיועדים לתליית מעילים ומדפים שעליהם היו
נרות ,כמה שקיות עם פקעות וזרעים של כל מיני פרחים וגם כמה
ספרי גינון.
ואז נכנסנו לסלון.
"הולי שיט..."צעק איתי.
ובצדק.
הסלון היה מרהיב ביופיו.
כל רצפת הסלון הייתה מכוסה מקיר לקיר בשטיחים פרסיים בצבעים
חמים של חום, כתום אדום והרבה זהב וצהוב כהה.
על הקירות היו תלויות המון תמונות וציורים,חלק מהן נראו
כתמונות מתקופת הביניים,כל מיני דיוקנאות של אצילים ונסיכות
וגם היו כמה תמונות מדהימות עם דמויות מתוך כל מיני אגדות
ילדים מצויירים בצבעי כסף וזהב בוהקים. בסלון לא היו כורסאות
אבל הייתה ספה אחת ענקית מעור שחור ועליה המון כריות.
כמו כן מסביבה היו ארבעה פופים ענקיים וממש מגניבים בהדפסי
חיות.
והיו שני חלונות ענקיים שהיה אפשר לראות דרכם את הבריכה הפרטית
שהייתה מאחורי הבית.
בהמשך היה גרם מדרגות שהוביל לקומה השנייה.
לאורך כל גרם המדרגות היו קישוטים מפוסלים בברזל בצורות של
זלזלי גפן ופירות.
לכל הדעות בהחלט בית חלומות.
אחרי שכולם התגברו על אלמנט הקנאה בעידו על זה שיש לו כאלה
דודים עשירים ואחרי שצרחנו עליו על זה שהוא אף פעם לא טרח לספר
לנו לפני זה שיש לו דודים עם בית כזה,תלינו על אחד החלונות
הגדולים את השלט של "נתגעגע ונחזיק אצבעות" ותלינו כל מיני
קישוטים מגניבים שאיתי הביא איתו.
"אלוהים,איזה חיים מושלמים בטח יש להם עם כל השפע הזה" אמר
איתי חובב האלכוהול שלנו, אחרי שראה את תוכן המיני בר שכמובן
היה מפוצץ בכל 'טוב'.
"סתאג'י,כבר רבע לשבע,כדאי שתלכי לפגוש את אורן." קפץ פתאום
נתנאל.
"ואם הוא ישאל אותך איפה אנחנו אז תגידי לו שיצאנו מוקדם יותר
כדי לקחת סרט".
"טוב" אמרתי.
יצאתי החוצה והתחלתי ללכת חזרה לכיוון "המעון".
למזלי המעון היה רק איזה עשר דקות הליכה כך שזכרתי את הדרך
חזרה.
את אורן פגשתי בכניסה לחדר אוכל.
"היי" הוא חייך,"איפה היית?חיפשתי אותך קודם"
"אה,סתם הסתובבתי" שיקרתי.
"טוב,בכל אופן אני מוכן ללכת כבר,איפה כל שאר החבר'ה?"
איך נתנאל צפה שהוא ישאל את זה.
"הם יצאו קודם כדי לבחור סרט,אל תדאג הם בטח כבר שם". דיקלמתי
את השורות שלי.
"טוב,אז נלך?" שאל.
"נלך" אמרתי,משלבת את זרועי בזרועו.
הגענו לרחוב הנכון תוך זמן קצר ועשינו את פעמינו לכיוון הבית.
לפני הכניסה לבית  נעמדתי מולו ועצרתי אותו,כל הדרך לא דיברנו
אז חשבתי שיהיה לנכון להגיד לו משהו לפני שניכנס.
"אני רוצה להגיד לך משהו" אמרתי .
"מה קרה?" הוא נראה מופתע.
"רציתי להגיד לך ש..." נשמתי " כשישבנו בנדנדות אני זוכרת
שאמרת לי שאתה מצטער שסיפרת לי מה שאתה מרגיש,אז אני רוצה
להגיד לך שאני לא רוצה שתרגיש רע עם עצמך בקשר לזה כי אני ממש
שמחה שאמרת לי"
"כן?"
"כן, כי חשוב לי שאתה כנה איתי ושאתה יכול לשתף אותי ברגשות
שלך" חייכתי.
"ואני רוצה להגיד לך שאני ממש ממש אתגעגע אלייך כשתהיה באנגליה
ואני אחשוב עלייך כל הזמן..."
כבר התחלתי להסמיק.מאיפה כל זה בא לי פתאום?
"וגם כמובן אני אחזיק אצבעות לקרן ואני רוצה שתמסור לה חיבוק
גדול והמון בהצלחה".
"תודה אני אמסור.
וגם אני אחשוב עלייך.כמו שתמיד עשיתי" אמר מחייך.
צחקתי.
והרגשתי שהלחיים שלי מאדימות. הסמקתי.
הוא התקרב אליי וחיבק אותי, והרגשתי ממנו את כל היחס והאהבה
שהוא מרגיש כלפי שעד אותו רגע הייתה רק בגדר של דיבור ולמען
האמת זה הפחיד אותי קצת,כי אני בעצמי עדיין לא גיבשתי רגש.
הכל הלך יותר מדי מהר.
כשסוף סוף נזכרתי למה לעזאזל אנחנו שם אמרתי לו "בוא כבר"
וגררתי אותו אחרי לדלת הכניסה.
צלצלנו בדלת.
עידו פתח את הדלת.
"היי אחים שלי,כנסו"
נכנסנו פנימה לחדר מעבר בין הכניסה לסלון וכשאורן הסתובב כדי
לעכל את החדר המדהים שהוא נמצא בו עידו תקע בי מבט כזה של "אני
מקווה שהוא לא יודע למה הוא פה".
נכנסנו לסלון.
                         
                 


"ה-פ-ת-ע-ה" שאגה אדירה פילחה את האוויר. ומיד אחריה פרץ של
שיר של "היום יום הולדת".
מולנו היה הסלון המאובזר היטב:
הם הוציאו את כל האוכל והשתייה ותלו עוד כמה קישוטים וכמו כן
ריח משכר של פופקורן נדף מהמטבח.
כל הקבוצה הצוהלת מחאה כפיים וחייכה אל אורן.
הוא היה המום.
כולנו התפקענו מצחוק.
"אני הורג אותך" הוא צרח לעידו שעדיין התגלגל מצחוק.
אורן ממש לא אהב הפתעות וזאת בדיוק הסיבה בגללה עידו ואני
קבענו שאני אגיד לאורן לאן הולכים, אחרת הוא לא היה בא.
אורן הסתובב בחדר והוא קלט את השלט שעשינו לו.
הוא חייך.
"באמת נתגעגע אלייך אחי" אמר עידו שקלט את החיוך של אורן ונתן
לו צ'פחה שהייתה יכולה להפיל סוס.
"תודה חבר'ה" הוא צחק "אתם אחלה". אמר ותקע בעידו מרפקייה.
בנים.(אי אפשר איתם ואי אפשר להבין אותם)
"אם את ידעת מזה אני הורג אותך כשזה נגמר" הוא לחש לי
באוזן.צחקתי.
הדבר הכי מצחיק בעולם זה אורן כשהוא מנסה כאילו לאיים עלייך.
אורן,הממי הזה,תופס אותה אלעק קשוח.
"ומה,אני לא אחסר לך?" עשיתי פרצוף עצוב.
"בטח שכן,אבל אני אתגבר..." הוא התחיל לצחוק.
עשיתי פרצוף נעלב.
הוא חפן את פניי בשתי ידיו והדביק לי כזאת נשיקה שלא ידעתי
מאיפה זה בא.
ברקע שמעתי את כולם צוהלים וכמו מקהלה עושים "אווווו......"
אחר כך התיישבנו כולנו לטחון קצת אוכל,אם אפשר לקרוא לשוקולדים
ופיצוחים אוכל.
אחר זה התישבנו כולנו לראות את הסרט.
אורן היה מהזה מבסוט מזה שלקחנו את "מאטריקס".
אחרי שבלסנו את כל האוכל,בקושי נשאר מקום לפופקורן אבל מי רואה
סרט בלי פופקורן???
אחרי הסרט עידו הדליק את מערכת הסטריאו שהייתה ממוקמת על ארון
גבוה ליד אחד הפסלים.
הוא הוציא לנו את חלק מהמשקאות שהיו במיני בר וכולנו שתינו עד
שאפשר היה להגיד שהיינו בהחלט שיכורים,אבל למזלנו רונה לא שתתה
בכלל והיא זאת שנשארה מספיק מפוקסת כדי לכוון אותנו אחר כך
חזרה לפנימיה.
רקדנו קצת והשתוללנו,מעיפים אחד על השני כריות עד שזה כבר ייצא
לנו מהחורים ועלינו לקומה השנייה.
שיחקנו כמה משחקי פוקר ועוד כל מיני משחקי קלפים שמצאנו שם.
ארז ואיתי שהם הקומיקאים שבינינו עשו לנו מעיין מופע סטאנד-אפ
כזה ולא יכולנו להפסיק לצחוק לרגע,בין אם בגלל שהבדיחות
והחיקויים באמת היו כל כך מצחיקים או שפשוט היינו כל כך
שיכורים כך שצחקנו בכל מקרה.
אבל מה שהיה הכי מגניב זה שולחן הביליארד שהיה באחד החדרים.
שיחקנו כמה שעות ונשפכנו מצחוק כל שנייה כי אף אחד מאיתנו
בקושי הצליח לפגוע בכדורים כמו שצריך.
ואחרי שכבר עייפנו מהכל,עידו הציע שניכנס לבריכה אבל אף אחד
חוץ ממנו ומרונה לא העיז להיכנס למים מחשש שיקיא את נשמתו,אז
אנחנו נשארנו לשבת בחוץ מסביב לבריכה.
נראה היה שזה ממש לא הפריע לשניהם שרק הם במים.
כשנכנסנו פנימה עידו רץ להביא לו ולרונה מגבות ואנחנו התחלנו
בינתיים לסדר את הכריות חזרה למקום.
איתי הקיא איזה 3 פעמים ולמזלנו הרב הוא לא פספס את כוס
הפופקורן שלו,כי גם ככה היה המון מה לנקות.
הרצפה בסלון הייתה מלאה בכל הסרטים והקישוטים שזרקנו על אורן
ובכוסות עם פופקורן, קולה ובקבוקים של בירה ועוד כל מיני
משקאות שאף אחד לא טרח לברר מה הם בכלל.
@אז לאט לאט ועם הרבה התנדנדויות של חוסר שיווי משקל,הצלחנו
איכשהו לסדר את כל הבלאגן שעשינו שם.
אחרי איזה חצי שעה של סידור אירגון ניקוי והוצאת הזבל(והיה
הרבה) יצאנו והתחלנו ללכת חזרה לפנימיה.
רונה ניווטה את כולנו כי היינו מסטולים כל כך.
פתאום נתנאל התעטש באופן קולני בהחלט.
"הקיום שלנו בסיכון" התחיל אורן "העולם נחלש כל פעם שמישהו
מתעטש...."
"סתום כבר" צרח נתנאל וניסה לתת לאורן כאפה אבל אורן התחמק
ונתנאל כמעט נפל.
"הדס,מה השעה?"
"חצות ורבע"
"איזו עברית רהוטה אחותי..."
"כבר מאוחר,אני מקווה שלא יכעסו עלינו שלא באנו יותר מוקדם"
אמרה רונה.
"אביתר אמר לנו שאפשר לחזור עד אחת אז זה בסדר" אמר עידו.
בפנימיה גרנו בשני בתים נפרדים,אחד לצעירים (מגיל שמונה עד גיל
חמש עשרה)ואחד ליותר בוגרים(מגיל חמש עשרה עד סיום
בית-ספר,בדרך כלל תשע עשרה)
בתים רגילים לכל דבר חוץ מזה שהיו בכל אחד מהם בערך עשרה חדרים
ובכל חדר חיו שלושה בנים או שתיים-שלוש בנות.
לכל בית היו כאילו הורים,אב בית ואם בית.
אב הבית שלנו נקרא אביתר ויש לו ראש אחלה ואנחנו מתקשרים
איתו,הוא לא עושה לנו חיים קשים.
ואם הבית נקראת נורית והיא קצת יותר קשוחה,היא בחיים לא הייתה
נותנת לנו להישאר עד אחת בלילה מחוץ לפנימיה.
ובשבוע האחרון(עד כמה שזה לא יפה,לשמחתינו)הבן של נורית חלה
באבעבועות רוח והיא נשארה בבית כדי לטפל בו אז היינו רק
ב"חסותו" של אביתר וזה היה אחלה דבר.
את שאר הדרך הלכנו שותקים,בין אם בגלל שלא היה מה להגיד או
בגלל שכל שתי שניות עצרנו כשאיתי נתנאל או הדס היו צריכים
להקיא.
היחידים שלא הקיאו היו אורן אני ורונה.
רונה כי היא לא שתתה ואני ואורן כנראה בגלל שלא היינו רגישים
לזה כמו כולם,אבל זה בסדר היינו שיכורים לא פחות,אחרת מה שקרה
לא היה קורה.
האמת היא שמה שקרה היה שיא מבחינת היחסים בינינו כי משם הם רק
הלכו והתדרדרו.
כשחזרנו לפנימיה אני הצטרפתי להדס ורונה כדי ללכת איתן יחד
לחלק של חדרי הבנות אבל אז אורן תפס אותי.
"בואי איתי" ביקש.
הסתכלתי על רונה והדס.
הן חייכו,אז קיבלתי את זה כאישור מהן ושלא אכפת להן שאני הולכת
איתו.אז הלכתי.
"לאן הולכים?" שאלתי.
"את תראי" הוא חייך חיוך ערמומי.
המשכנו ללכת.
"תגיד,נהניית במסיבה?"
"כן בטח,היה ממש כיף ובעיקר משעשע" הוא צחק.
"אני שמחה כי היה לנו חשוב לעשות לך משהו כדי שתדע שאתה ממש
תחסר לנו כשלא תהיה פה כל כך הרבה זמן.
אבל זה ממש חשוב שאתם טסים לקרן,אני מקווה שהיא תרגיש יותר טוב
כמה שיותר מהר".
"כן,גם אני מקווה,דיברתי איתה אתמול והיא נשמעה לי במצב ממש
רע,מזל שלפחות יש לה את טרוויס שייטפל בה.
טרוויס היה בעלה של קרן,הם הכירו באנגליה לפני ארבע שנים כשהוא
עלה לשם מיוון.
המשכנו ללכת,וראיתי שהוא מוביל אותי לכיוון ה'סקוטר'.
ה'סקוטר' רק שתדעו היה מקום שנחשב לכמו זולה כזאת שבה פעם
היינו כל החבר'ה יושבים ומעבירים את הזמן בסתאלבט.
לפני שלוש-ארבע שנים היינו הולכים לשם לפחות פעם ביום.
ה'סקוטר' היה בעצם מעין מחסן שהיה מיועד לאחסון של כל מיני
עבודות אומנות
אבל לא ראינו שמישהו אי פעם השתמש בו.
ממש במקרה הגענו לשם וזה היה כשעידו מצא מפתח חלוד זרוק והוא
רצה לראות לאן זה שייך.
חיפשנו(אני עידן אסף והדס) שבוע שלם בכל המקומות בפנימיה וזה
לא התאים לאף אחד מהמנעולים.
ואז יום אחד כשהיינו בדרך לאחד הקורסים אסף שם לב למחסן קטן
שהיה מאחורי החנייה,קצת מוסתר ומכוער,אבל בכל זאת הוא אמר לנו
שכדאי לבדוק אם המפתח מתאים למנעול שם.
וכמובן הוא התאים בול.
הדלת חרקה רצח אבל כשנכנסנו ראינו שהמקום לא נראה ישן כמו
שחשבנו שהוא.
הוא היה קצת מלוכלך באבק אבל מעבר לזה הוא לא נראה רע בכלל.
הוא היה ריק לגמרי חוץ מכמה סמרטוטי בד זרוקים באחת הפינות.
אז לקחנו על עצמו כפרוייקט לשנות את המקום ולהפוך אותו למקום
שיהיה שלנו.
החלטנו שנעשה את זה בחשאיות כי לא רצינו שיידעו על זה,אבל
שיתפנו גם את ארז(כי הדס רצתה)את נתנאל(כי עידו רצה) ואת אורן
(כי אני רציתי) ואת איתי(כי אסף רצה) וכך נהיינו חבר'ה.
רונה אף פעם לא הייתה איתנו בסקוטר ואני גם בספק אם היא אי פעם
ידעה שאנחנו הולכים לשם,אבל גם היא נכנסה ל"חבר'ה" שלנו בסופו
של דבר כי היא הייתה חברה של הדס.
טאטאנו שם וניקינו אבק וגם צבענו את הקיר ,שהצבע כבר התקלף
ממנו,בכל מיני צבעים שנתנאל הצליח לסחוב מהארון של הצבעים.
אספנו מכל אחד כסף וקנינו כל מיני דברים למקום.
קנינו כריות מגניבות ופוף אחד גדול,קנינו שטיח קש מאיזה בדואי
אחד שאיתי הכיר ותלינו שם מראה שהייתה פעם באחד החדרים אבל
החליפו אותה כי היא הייתה גדולה מדי.
נתנאל צייר ציורים ותלינו אותם על הקיר וזה נתן מראה ממש ביתי
וקולי.
קנינו גם סתם שטויות כמו נרות, פרחים מפלסטיק ולונג אחד ענקי
עם ציור של חייזר עליו.
ואסף הביא לנו נרגילה שאח שלו לא רצה יותר.
גם הבאנו לשם איזה ארבעה שמיכות כדי שאם יבוא לנו,נוכל לישון
שם.
וכך המקום הפך להיות המקום שלנו.
עידו שכפל את המפתח וכל אחד מאיתנו היה יכול להיכנס לשם
כשרצה,אבל בדרך כלל היינו הולכים לשם יחד כדי לעשות
שיעורים,וגם סתם להעביר את הזמן בכיף אחד עם השני.
וככה זה היה הרבה זמן בלי שתפסו אותנו.
והשם שהוחלט בסוף היה סקוטר, שבא מנתנאל שהספורט האהוב עליו
היה החלקה על סקוטרים.
אבל אחרי שנתיים בערך אסף עזב את הפנימיה וזה לא שהחלטנו או
משהו אבל פשוט לאט לאט הפסקנו ללכת לשם כי הרגשנו קצת שזה אחרת
בלעדיו.
וכבר שנה שאף אחד מאיתנו לא היה שם ,לא שאני ידעתי על כך בכל
אופן.
ולכן היה לי מוזר שאנחנו הולכים לשם.
"אורן?"
"מה?"
"אנחנו הולכים ל'סקוטר'?"
הוא הסתכל עליי.
"זה מפריע לך?"שאל.
"לא,פשוט זה מוזר קצת,לא היינו שם כבר שנה ומשהו".
"האמת היא",הוא נעמד "שאני הייתי שם היום בבוקר".
הופתעתי.
"מה עשית שם?"שאלתי תוהה מה גרם לו פתאום אחרי כל כך הרבה זמן
לחזור לשם.
"תיכף תראי" הוא חייך, לוקח את את היד שלי ומשלב את אצבעותיו
בשלי.

                                                         




כשהגענו ל'סקוטר' הוא הוציא את המפתח שלו מהכיס ודחף למנעול.
נכנסנו פנימה והכל היה בדיוק כמו שזכרתי.כמעט.
הצבע מהקירות קצת התקלף,אבל התמונות של נתנאל היו עדיין תלויות
עליהן וכן גם הלונג.
השטיחים, הפוף והכריות עדיין היו שם וגם כל הדברים הקטנים כמו
הנרגילה,הנרות והפרחים.
הדבר היחיד שראיתי ששונה היה שהנרות דלקו וגם הייתה מונחת על
אחת הכריות קופסא קטנה ועטופה בנייר עם סרט.מתנה.
"אורן,מה עשית פה"?  שאלתי מתיישבת על הכריות.
הוא סגר את הדלת ונעל אותה מבפנים.למרות שהחלון היחידי שהיה שם
היה סגור,היה ממש ממש קר.
"היום בבוקר חשבתי לעצמי, מה אני יכול לעשות כדי לבלות יום
לפני הטיסה שלי?
וכמובן שלא ידעתי עוד על המסיבה". הוא התיישב לידי.
"וכמו תמיד רציתי לבלות את הזמן הזה איתך,ואז עלה לי הרעיון
שאולי נלך לפה כי לא היינו פה כבר המון זמן ואולי זה יוכל
להיות נחמד.
אז באתי בבוקר וסידרתי פה קצת ולפני שהלכנו לבית של הדודים של
עידו הדלקתי את הנרות(למזלנו לא נשרף כלום) וגם.." הוא הרים את
המתנה "קניתי לך את זה" הוא הושיט לי אותה.
"לא היית צריך".
" אבל רציתי" הוא חייך ונישק את הלחי שלי.
פתחתי את המתנה,בפנים באמת הייתה קופסא,בצבע שחור קטיפתי ועליו
סימן כסוף בצורת לב.
פתחתי את הקופסא ובפנים הייתה מונחת לה שרשרת כסף מדהימה ועליה
מושחל תליון בצורה של פרח הרותם.
כל כך התרגשתי,זאת הייתה המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים.
"אורן,אני לא יודעת איך להודות לך זה פשוט מדהים.זה מהמם."
אמרתי מכל הלב.
"אני שמח.תביאי לי אני אענוד לך אותה".
הוא ענד לי את השרשרת והרגשתי את הידיים שלו אוספות ומרימות את
השיער שלי,הוא הניח את השרשרת על הצוואר שלי וסגר אותה.
הוא לא הניח את השיער שלי חזרה על הכתפיים.
ואז הרגשתי את השפתיים שלו על העורף שלי.
ליד האוזן ואז על הצוואר, והוא התחיל לזוז לכיוון הכתף שלי
והזיז את החלק של החולצה שכיסתה אותה.
הרגשתי את הפירסינג שלו,זה היה מעין דיגדוג נעים כזה יחד עם
תחושה של תשוקה.
תהיתי לעצמי אם הוא תכנן את זה או שזה היה ספונטני כזה,אבל לא
הצלחתי להגיע להחלטה ברורה.
לא יכולתי לעצור אותו,לא רציתי לעצור אותו,זה היה כל כך שונה
להרגיש אותו ככה,אבל עם זאת גם כל כך מדהים.
הוא סובב אותי אליו, מנשק אותי ולאט לאט משכיב את הגוף שלי
כלפי מטה.
עכשיו כבר שכבתי לגמרי והוא,הוא מעליי,לא מפסיק לנשק אותי
לרגע, עכשיו אני חושבת שבזמנו הוא עשה את זה כי הוא ידע שברגע
שיפסיק נתחיל לדבר ולחשוב בהיגיון.
הלוואי והייתי יודעת מה לעזאזל עבר לו בראש באותו זמן כי אחרי
הכל רק לפני שלושה ימים עדיין היינו אורן ורותם החברים הכי
טובים שיודעים בדיוק איפה עומד הקשר שלהם.
אבל אחרי הכל היינו שיכורים ולכן אני מתקשה לחשוב שהוא ממש
הבין בהתחלה מה לעזאזל אנחנו עושים.
אף פעם לא חשבתי שהפעם הראשונה שלי תהיה עם אורן,אומנם זה היה
הכי נוח כי הוא היה בן אדם שהרגשתי איתו הכי בטוחה בעולם,אבל
אף פעם אפילו לא הרהרתי בזה.
הרגשתי את הידיים שלו נכנסות לי לתוך החולצה,בהתחלה על הגב
עוברות לאט לכיוון הבטן ועולות למעלה,
לכיוון החזה שלי.
הוא ליטף אותו והרגשתי דרך החזייה שהידיים שלו ממש קפואות.
הוא הפסיק לנשק אותי.
הוא הסתכל עליי,והביט עמוק אל תוך עיני כשהראש שלו קצת נטוי
לצד.
אני משערת שהוא רצה לראות אם אני מסמנת לו להפסיק פה,שזה הגבול
שלי להרגע ושכדאי שהאווירה לא
תתחמם יותר מזה.
אבל לא סימנתי,וגם אם הייתי רוצה לא יכולתי,הייתי עדיין עם
שאריות של שיכרות.
העניין הוא שהאווירה בינינו לא רק שהתחממה עוד היא רתחה.
הוא הרים את החלק בחולצה שלי שכיסתה את הבטן שלי והתחיל לנשק
אותה,כל פעם מרים עוד חלק מהחולצה עד שהרים אותה לגמרי.
משכתי את החולצה שלו מעליו,והוא נצמד אליי,מעביר את הידיים שלו
מאחורי הגב שלי ומנשק את הצוואר שלי והרגשתי את הריבועים שלו
ואת שרירי החזה שלו צמודות לבטן ולחזה שלי.
החזייה שלי הייתה מהסוג שסוגרים מקדימה ולכן לא הייתה לו את
הבעיה שתמיד רואים בסרטים,שלוקח לבנים המון זמן ובזבוז גדול של
אנרגיות רק כדי לנסות ולפתוח את סוגרי החזייה הנוראיים האלה
שבגב.
אני אף פעם לא ביררתי איתו כי לא חשבתי שזה כל כך משנה,אבל היה
לו קונדום ואני חשבתי שזה קצת מוזר בהתחשב בזה שמה שקרה בינינו
לא היה מתוכנן,אבל אחרי הכל כנראה שאני לא ידעתי הכל כמו
שחשבתי.J
ראיתי כמה שהוא מנסה להיות עדין וידעתי שהוא לא יכאיב לי,אבל
פחדתי,פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים.
פחדתי שלא אדע מה לעשות,פחדתי מההשלכות של מה יהיה בינינו אחרי
זה,ופחדתי שלא יהיה לי מה להגיד לו .
פחדתי שאני אתחרט,פחדתי שאני אפגע בו,אבל יותר מהכל פחדתי
מההרגשה הזאת שהייתי בה,התשוקה הזאת,שאף פעם לא הייתה
בי,להרגיש את אורן שהיה החבר הכי טוב שלי מגיל 10,הכי אינטימי
וקרוב שאפשר להתקרב לבן אדם ולראות אותו כסקסי,זה הפחיד אותי
כל כך שהתחלתי ממש לרעוד.
הוא נעצר.
הוא הרים את הראש.
"אני מכאיב לך?" המשפט הראשון שאחד מאיתנו העיז להוציא מאז
שהוא התחיל לנשק אותי,לפני יותר משעה.
"לא", חייכתי. "תמשיך".
האמת היא שזה לא כאב כמו חשבתי שיכאב.
תמיד אמרו לי שבפעם הראשונה זה נורא כואב וגם חברה שלי סיפרה
לי כמה היא סבלה בפעם הראשונה שלה
אבל אני לא הרגשתי שום כאב או סבל,רק הרגשתי שזה שאני יכולה
לחוות איחוד של הגוף שלי יחד עם אורן זה אחד הדברים הכי
מדהימים שאני יכולה לחוות.
אני זוכרת שנרדמתי מכורבלת בידיים של אורן מרגישה הכי בטוחה
בעולם,כמו תינוק שרק נולד,בידיים של אמא שלו.
נרדמתי מוחקת את כל החששות שהיו לי לגבי מה שיהיה אחרי זה,אבל
כמובן שהן לא נעלמו,הן רק הלכו לישון.





את האמת, היה לי מאוד מוזר לקום בבוקר בין זרועותיו של אורן,עם
כאב ראש מטורף,כנראה הנגאובר,משחזרת בקושי ולאט לאט את כל מהלך
הערב הקודם.
אני ואורן שכבנו.
הפעם הראשונה שלי הייתה עם אורן.
לא רציתי להעיר אותו כי הוא נראה כל כך חמוד ישן כך לידי,נראה
כל כך שקט ומוגן.
וגם כי רציתי רגע לעצמי כדי לחשוב לפני שאני אדבר איתו.
מצד אחד הרגשתי שבחיים לא הייתי מוותרת על זה כי זה היה מדהים
אבל מצד שני לא הבנתי למה נתתי לזה לקרות.
הרי אחרי הכל אני לא תכננתי לעשות את זה,בכל אופן לא בזמן
הקרוב.ובכל אופן לא עם אורן.
ידעתי שזה בגלל ששתיתי ושזה היה חוסר אחריות מצידי כי מעכשיו
זה חד משמעי,אני ואורן זוג.
איך אני אגיד לו אחרי לילה כזה שאני לא מוכנה למערכת יחסים
איתו???
להגיד לו שאני עדיין בכלל לא מעכלת שאנחנו בקטע רומנטי ולא
חברים...
אם זה היה מישהו אחר,מישהו של לילה אחד שיום למחרת אתה אפילו
לא טורח לבדוק אם אתה זוכר איך קוראים לו אז זה היה יכול להיות
בסדר,אבל זה היה אורן,החבר הכי טוב שלי שאני רואה לפחות עשרים
שעות ביום ואם לא אז יותר.
לא הייתי יכולה לעשות לו דבר כזה כי הוא היה חשוב לי מידי.
התיישבתי וחיפשתי את הבגדים שלי.
הבגדים של שנינו עדיין היו פזורים בכל החדר והייתי זקוקה לדקה
או שתיים לזהות איפה שלי.
לבשתי את הבגדים התחתונים וחזרתי לשבת.
מעניין מה הוא חושב ומרגיש לעצמו, תהיתי.
האם אני אוהבת אותו??
לא ידעתי איך לענות על השאלה.
לכן ידעתי שמשהו לא בסדר.
אולי זאת הייתה טעות חיי, אבל בכל אופן אני בחיים לא אשכח את
זה.
וכמובן שאז נשבעתי לעצמי בערך מאתיים פעם שאני לא שותה יותר כל
כך הרבה כדי שמצב כגון זה לא יחזור על עצמו אבל כמו שאתם כבר
יכולים לתאר לעצמכם לא עמדתי בזה.
התבוננתי בפנים של אורן.
פתאום הוא פתח את עיניו וחייך.
חייכתי חזרה.
ככה דקה,רק חייכנו אחד לשני,אני כי לא היה לי מה להגיד והוא
כנראה כי ניסה לנחש מה אני חושבת.
הוא השפיל את מבטו.
"את מתחרטת נכון"? פתאום פלט והסתכל עליי בזוג עיניים שנראה
שכבה בהן הניצוץ.
"זה לא זה..."  ניסיתי להישמע משכנעת באופן מאוד לא מוצלח
וליטפתי את היד שלו.
"אני מכיר אותך,את מתחרטת" אמר.
"זה לא בגללך" אמרתי. כל כך פחדתי לפגוע בו.
"את מאמינה לי שאני אוהב אותך,נכון"? שאל מהסס.
"ברור אורן,אני לא רק יודעת אני גם מרגישה,וגם הרגשתי את זה
אתמול,זה לא זה..."
זכרתי בבירור כל כך גדול את החוויה הרוחנית והריגשית שעברתי
הרבה יותר מאשר את החוויה הפיזית.
"אז מה העניין"? הוא הסתכל עליי מצפה ממני לתשובה חד משמעית
וישירה.
לא ידעתי מה להגיד.
מצד אחד נהניתי מהלילה הקודם והייתי מאוד מאושרת
ומצד שני לא חשבתי מספיק על ההשלכות
ומצד שלישי אורן היה החבר הכי טוב שלי
ומצד רביעי לא הייתי הטיפוס של קשר מחייב,ואורן ידע את זה.
ומצד חמישי לא רציתי לפגוע באורן
ומצד שישי כבר התחלתי לחשוב שאולי אחרי הכל אנחנו כן מתאימים
ומצד שביעי...הרבה יותר מדי צדדים.
"אין שום עניין" אמרתי,קמה ומסיימת להתלבש.
הוא התרומם והתיישב כך שהשמיכה חשפה את כל החלק העליון של הגוף
שלו.
לא יכולתי שלא לחשוב על כך שרק אתמול הגוף הזה היה מעליי,
איתי, חלק ממני.
"עכשיו את תגידי לי 'זה לא בגללך זה בגללי' נכון"? הוא אמר
בטון לגלגני.
"תפסיק"! צעקתי.
"אתה לא מבין כלום"!
"מעניין למה באמת..." הוא מלמל.
"יופי אורן, בוגר מאוד" אמרתי.
"לפחות מישהו מאיתנו בוגר..." הוא שוב מלמל עצמו,מרכין את
הראש.
הריב הראשון שלי עם אורן.
אף פעם לא רבנו,אולי מדי פעם היו לנו חילוקי דעות אבל אף פעם
לא רבנו ככה.
אבל מה שהכי מגוחך זה שזה קרה דווקא אחרי הדבר הכי יפה כביכול
שהיה בינינו.
"אוף,אורן,למה אתה לא מבין"?
התיישבתי לידו והזזתי עם האצבע שלי את הראש שלו כדי שיסתכל
עליי.
"אולי כי אני לא רוצה" אמר,וראיתי בעיניו את הכאב.
הוא כן הבין.הוא ידע שאני לא אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותי.
"הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע בך,את זה אתה חייב
להבין" דיברתי בטון שקט.
"אני יודע שזה לא היה כל כך מתוכנן ושזה קרה בעיקר כי היינו
שיכורים אבל זה היה בשבילי מדהים,יותר ממדהים ואני בחיים שלי
לא אשכח את הלילה הזה.למה את חייבת להרוס"?
הוא הסתכל לי בעיניים וראיתי שיש לו עיניים לחלוחיות,הוא הזיל
דמעה שזרמה לו על הלחי לאט לאט והרגשתי עם כל סנטימטר שהיא
עברה כמה שלא מגיע לי מישהו כמו אורן.
"אם אתה חושב שאני כן אשכח אז יש לי חדשות בשבילך,אני בחיים
שלי לא אשכח את הערב הזה,וחוץ מזה גם בשבילי זה היה מדהים,הרבה
יותר ממה שאתה רק יכול לתאר לעצמך" אמרתי בכעס.
הוא ניגב את הדמעה והסתכל עליי.
"אז למה את עושה לי את זה עכשיו"?
"אני לא עושה לך את זה,אני עושה את זה לעצמי" אמרתי.
עכשיו כאב לי לא רק הראש אלא גם הלב.
"מה בדיוק? את מנסה לשכנע את עצמך שאת לא מאוהבת בי? זה עד כדי
כך מפחיד אותך"?!?
"לא,ממש לא" מה זה השאלות האלה?
"מה לא? זה שאת מפחדת או זה שאת משכנעת את עצמך שאת לא מסוגלת
לאהוב"?
"זה שאני משכנעת את עצמי שאני לא מאוהבת בך או מסוגלת לאהוב".
"אז את כן מפחדת"? הוא שאל בטון ספק לגלגני ספק סקרן.
אוף איתו כבר...הוא חייב לדעת הכל?!
כן,כן אני מפחדת,טוב"?? התרסתי בו.
"אני מפחדת כמו שרק אלוהים יכול לדעת ולא בגלל שאני מפחדת
לאהוב אותך,אלא כי אין לי מושג מה לעזאזל אני כן מרגישה
כלפייך,וכלפי המצב שאנחנו בו.זה מה שרצית לשמוע"? שפכתי את מה
שכל כך העיק לי.
הוא שתק.
"אז מתי כן תדעי"? שאל כעבור שתיקה של כמה דקות.
"אני צריכה זמן לעצמי כדי להבין מה אני מרגישה" הוא הסתכל
עליי.
"כי אם אני אגיד לך עכשיו בלי שאני קודם אעבד את זה,אני עלולה
לפגוע בך,ועד כמה שאולי אתה לא מאמין זה הדבר האחרון שאני רוצה
לעשות".
"הדבר היחידי שאני לא מצליח להבין זה למה אם את כל כך לא יודעת
מה את מרגישה,נתת לי לנשק אותך במשחק וגם אחרי זה אמרת שהיא
הייתה מדהימה ולא התנגדת במיוחד לכמה וכמה נשיקות שהיו לנו
אחרי זה" אמר במין טון מתגרה.
"קודם כל,הנשיקה במשחק הייתה אולי מדהימה אבל היא הייתה רק
בגלל שזה היה משחק,אם זה לא היה אז לא הייתי מנשקת אותך
ככה,והנשיקות שבאו אחרי זה היו כי נסחפנו,אתה סיפרת לי מה שאתה
מרגיש אחרי כל כך הרבה זמן וזה ריגש אותי ואני נכנסתי למצב
מאוד מבלבל,הכל הולך מהר מדי בשבילי,זה הכל" אמרתי מנסה להסביר
לו באופן הכי פשוט למה הכל קרה כמו שקרה.
"אז את כן מתחרטת"?! הוא אמר,ספק מחליט ספק שואל.
"תראה,אני אגיד את זה ככה,אני לא מתחרטת על המעשים אני מתחרטת
אך ורק על ההשלכות שלהם על הקשר שלנו".
"אני מבין" אמר.
תודה לאל באמת שהבין,אחרת הייתי משתגעת מלנסות להסביר לו את כל
מה שאני מרגישה,כשאני בעצמי עדיין בכלל לא יודעת מה אני
עוברת.
"באמת"? חייכתי.
"כן,אני מבין שאת צריכה זמן,אז בואי נגיד ככה,בזמן שאני אהיה
באנגליה תחשבי ותחליטי מה את מרגישה וכשאני אחזור תחליטי מה
לעשות,טוב"? הוא ניסה להשמע כאילו שזה באמת מה שהוא רוצה אבל
ראיתי כמה שזה כואב לו ושהוא עושה את זה רק כי הוא לא רוצה
לאבד אותי.
"אורן" לחשתי.
חיבקתי אותו ואמרתי :"אני מבטיחה לך שלא משנה מה יקרה אתה
לעולם לא תאבד אותי,וגם כשתהיה באנגליה אנחנו נמשיך להיות
בקשר,נתכתב ונדבר בטלפון,אל תדאג".
הוא הרחיק אותי ממנו ואמר: "בטח שאני אאבד אותך, כי אם את
תחליטי שלא טוב לך הקשר כמו שאני רוצה אז אני אומר לך אנחנו אף
פעם לא נצליח לחזור להיות חברים כמו שהיינו".
"אל תדאג,הכל יהיה בסדר" אמרתי.
באותו זמן שאמרתי את זה אני באמת האמנתי בזה,חשבתי שאורן ייסע
ואני אחליט בסופו של דבר להיות איתו ושהכל יהיה טוב ויפה,אבל
לגורל מסתבר,היו תוכניות שונות בהחלט.





כשיצאנו מהסקוטר דאגנו לסדר את המקום כך שלא ייראה כאילו מישהו
היה בו,די מוזר בעצם כי תאכלס גם ככה אף אחד לא הולך לשם אז גם
אף אחד לא ישים לב שמשהו השתנה.ככה לפחות חשבתי.
אחרי השיחה המעיקה שלנו בקושי הצלחנו להסתכל אחד לשנייה
בעיניים.
זה היה נורא לא נעים,אבל לא היה מה להגיד.
זה היה חד משמעית.
אורן נעל את הדלת והחליק את המפתח חזרה לכיס המכנסיים שלו.
אני יכולה להישבע שעברה בי צמרמורת כשהוא עשה את זה,ראיתי
בתנועה שלו מין כמו זריקה,השלכה,יכולתי כמעט לשמוע  שהוא אומר
למפתח להתראות.
שזהו זה,יותר הוא לא ישתמש בו,כי לכאן הוא לא חוזר יותר,לכאן
הוא לא חוזר יותר אף פעם,כי המחשבה של מה שקרה בינינו במקום
הזה תמיד תרדוף אותו.
רגע לפני שהתחלנו ללכת לכיוון הבית עצרתי אותו ונעמדתי מולו.
"על תכעס עליי,בבקשה..."
הסתכלתי עליו וביקשתי את הכמעט בלתי אפשרי.
"אני לא כועס" הוא העביר את אצבעותיו בתוך שיערו בתנועה לא
רגועה במיוחד.
היה ברור לי שהוא כן.
"פליז,אני רק מבקשת שתנסה להבין אותי..."
הוא נראה מופתע.
"אני צריך להבין אותך??!!"
"אל תצעק,זה לא יעזור לאף אחד מאיתנו" ביקשתי בשקט.
"צודקת.כלום כבר לא יעזור לנו".
הרגשתי כל כך רע לראות אותו ככה,אהבתי אותו בכל נשמתי אבל לא
כמו שהוא רצה,לא כמו שאני רציתי.
וזה לא היה לי חדש,תמיד הייתי כזאת,לא רצינית,לא "בשלה" לקשר.
לא מסוגלת באמת להתאהב.
זה גם למה בוויכוח שלנו בהתחלה אורן שאל אותי אם מה שאני עושה
לעצמי זה לנסות ולשכנע את עצמי שאני לא יכולה להתאהב בו.
תמיד חשבתי שאני לא מסוגלת להתאהב,לא ניסיתי לשכנע את עצמי,זה
פשוט תמיד היה ככה.
וזה באמת לא הפריע לי כל כך כי הבחורים שהייתי איתם לא היו כל
כך רציניים מבחינתי ואף אחד מהקשרים לא היה קשר שממש אפשר
להגיד שהיה אהבה.
הפעם היחידה שכבר חשבתי שאני מאוהבת היה כשהיה לי חבר בשם ערן
שהיינו יחד תקופה של איזה שנה-מכיתה ח עד ט- ונהניתי להיות
איתו כל כך ושמחתי שהנה סוף סוף אני מראה לעצמי שאולי אחרי הכל
אני בהחלט מסוגלת להתאהב.  
אבל אז יום אחד כשהיינו אצלי בבית וסתם התמזמזנו הוא התחיל
להפשיט אותי והוא אמר לי שהוא רוצה שנשכב.
אני אמרתי לו שאני לא מוכנה אבל הוא לא קיבל את זה וניסה בכל
זאת בכוח.
למזלי הייתי מספיק חזקה והצלחתי להעיף אותו ממני לפני שהספיק
לעשות יותר מדי ומאז כמו שדי ברור,חתכתי איתו כל קשר.
לא סיפרתי את זה לאף אחד,וגם לא תכננתי לספר לאף אחד כי לא
רציתי שיעשו מזה סיפור אז העדפתי להגיד לכולם שהוא חתך.
כך שלא קשה להבין שאני ואהבה לא בדיוק הולכים יחד והעניין הוא
שאורן ידע את זה.
וזאת בדיוק הסיבה שבגללה לא רציתי להיות איתו,כי ידעתי שלא
משנה מה יקרה אני אפגע בו כי בסופו של דבר אני אף פעם לא אוכל
לאהוב אותו כמו שהוא רוצה.כמו שמגיע לו.
"אורן,אתה מכיר אותי,אתה הכי מכולם אמור להבין אותי,אתה יודע
איך אני בקטעים כאלה".
לא יכולתי לשלוט בזה עוד ונתתי לעיניים שלי להתמלאות בדמעות.
"נכון" הוא איגרף את ידו הימנית " אני באמת מכיר אותך אבל אחרי
הכל לא האמנתי שאת באמת לא יכולה להתאהב,אחרי הכל היית מאוהבת
בערן עד שהוא לא רצה אותך יותר לא?"
זה פילח לי את הלב.איזה דפוקה אני שלא סיפרתי לו.
"זה לא היה מה שאתה חושב,טוב? אל תיכנס לקשר שלי עם ערן בכלל
".
"למה לא?
את הרי יודעת שאני צודק".
הדמעות כבר זלגו לי על הלחי,לא יכולתי לעצור אותן מלזרום.
הוא הסתכל עליי והמבט שלו התרכך,אני יודעת שהוא לא רצה שאבכה.
"אני מצטער,לא הייתי צריך להגיד את זה" הוא ניגב לי את אחת
מהדמעות עם האצבע שלו.
"אוף אורן,למה אני צריכה לבכות כדי שתקשיב לי?" ניגבתי את
הדמעות עם שרוול החולצה שלי.
"אני מקשיב לך תמיד,אבל לפעמים אני פשוט לא רוצה לשמוע".
"אני מצטערת שככה אתה מרגיש אבל אני פשוט חייבת להגיד משהו
טוב?"
הוא הסתכל עליי בצורה מאוד אנושית,הוא לא רצה להילחם בי יותר.
"בסדר..."
הוא שילב את זרועותיו על החזה שלו.
"מאז ומתמיד היית שם בשבילי ואני לא אשכח את זה בחיים.
אבל גם מאז ומתמיד ידעת שאני לא מסוגלת להיקשר למישהו מספיק
בשביל לנהל איתו 'מערכת יחסים' תקינה... ואני מדברת מבחינה
רומנטית" ישר הוספתי כשראיתי את המבט שנסך על פניו שהראו שהוא
לא בדיוק מסכים עם זה.
"אז נכון,היו לי כמה וכמה חברים אבל אף אחד מהם לא היה 'אהבה'
שלי או משהו כזה" הוא חיוך חיוך קטן של פיקפוק אבל התעלמתי
ממנו והמשכתי בשלי
"ומעולם זה לא הפריע לי כי ידעתי שכשזה ייגמר אז זה ייגמר חד
וחלק ולא איזה משהו שיגרום למישהו להיפגע.
לכן איתך זה שונה,כי אתה החבר הכי טוב שלי וזה מאוד מאוד משנה
לי,כי בך אני לא רוצה לפגוע,אתה לא אחד מהם שהיו והלכו,אתה
תמיד היית פה ואני רוצה שגם תמיד תהיה פה ואתה כל כך חשוב לי
שאני לא מוכנה לקחת את הסיכון הזה שימאס לי ואני אלך ואני
מכירה את עצמי,זה יקרה לי,זה קורה לי תמיד"
הוא הסתכל עליי.
הוא חייך.
ואז הוא חיבק אותי.
זה היה מאוד מפתיע,לא ידעתי מה תהיה התגובה שלו אבל בסופו של
דבר לזה ממש ממש לא ציפיתי.
לא היה לי מושג מה עובר לו בראש וכנראה שאני גם אף פעם לא
אדע.
הוא הסתכל על השעון.
"השעה כבר חמש וחצי כדאי שנלך לישון,גם כי יש לנו הרבה לעשות
היום וגם כי יהרגו אותנו אם יגלו שלא היינו עד אחת בחדרים
שלנו".
לא אמרתי כלום,הפתיע אותי שהוא לא אמר כלום על מה שרק אמרתי
לו.
"בואי נלך" אמר וחייך.
מה יש לו? לא הבנתי למה הוא מחייך ולא הבנתי למה הוא לא אמר
כלום.
אבל העיקר שהוא לא ממשיך לכעוס.
אולי בהמשך היום,אחרי קצת שינה הוא יתייחס לזה,חשבתי.
טעיתי.
הלכנו לכיוון הבית ונעצרנו בפרוזדור שצדו הימני מוביל לחדרי
הבנות וצדו השמאלי מוביל לחדרי הבנים.
הוא התקרב אליי ולא הבנתי מה הוא עושה.
הוא התכופף ונישק לי את המצח.
"לילה טוב" הוא אמר.
"לילה טוב" אמרתי,עדיין מאוד מבולבלת ממה שהלך בינינו בכמה
דקות האחרונות.
הוא הסתובב והתחיל ללכת.
הסתכלתי עליו הולך עד שנעלם מעיניי.
עמדתי שם עוד דקה ואז התחלתי ללכת לכיוון החדר שלי בתקווה
שהחדר שלי מחכה לי חשוך וחמים והמיטה שלי רכה ומזמינה לישון .
נכנסתי לחדר בשקט בשקט וראיתי שהדס כבר ישנה.
דווקא רציתי שתהיה ערה כדי שאני אוכל לספר לה כל מה שעבר עליי
בלילה האחרון.
נו טוב,חשבתי לעצמי,אני אספר לה יותר מאוחר,כשאני אתעורר.





בבוקר למחרת התעוררתי לצלילי צרחות וקולות צחוק היסטריים.
החדר שלי היה ריק כך שלא היה לי את מי לשאול מה פשר כל הרעש
הזה.
קמתי והצצתי בשעון.
כמעט חטפתי התקף לב.
השעה הייתה 12 וחצי.
לא הבנתי איך זה שנתנו לי לישון עד שעה כזאת כי בדרך כלל
מעירים אותנו באיזה 6 וחצי ואם אנחנו מאחרים אפילו בדקה הם
מנדנדים לנו.
פתחתי את דלת החדר.
הפרוזדור היה מלא בהמון אנשים.
הדס עמדה עם הגב אליי ודיברה עם ארז.
"הדס" צעקתי לה והיא הסתובבה.
"שלום שלום ליפהפייה הנרדמת" היא חייכה וניגשה אליי מזניחה את
ארז לחכות לה.
"איך זה שנתנו לי לישון עד כל כך מאוחר?" שאלתי.
"האמת היא שאני ביקשתי" אמרה והסתכלה לראות את התגובה שלי
"פשוט נכנסת לחדר כל כך מאוחר וחשבתי שלא יזיק לך לישון עוד
קצת אז כשבאו להעיר אותך אמרתי להם שאת חולה ושיבואו יותר
מאוחר".
"וואי,תודה אין כמוך".איזו חברה טובה.
לפתע משהו ממה שאמרה לא נשמע לי הגיוני.
"אבל איך ידעת מתי נכנסתי הרי ישנת"
"אז זהו שלא.
גם אני נשארתי ערה עד מאוחר ונכנסתי לישון רק איזה 10 דקות
לפנייך".
"אהה..." חייכתי.
היא הסתכלה עליי במבט כזה שהיא מחכה לשמוע משהו.
"מה?"
"נו.."
"מה נו...?" לא הבנתי מה היא רוצה.
"מה זאת אומרת מה?
את לא חושבת על לשתף אותי במה שקרה אתמול?"
איזו סתומה אני שלא הבנתי מה היא רוצה.
כמובן,היא לא ידעה על מה שקרה ביני לבין אורן.
חייכתי.
"לא עכשיו" אמרתי מפהקת ומתמתחת.
"מה לא עכשיו??" היא החמיצה פנים.
"אני חייבת פרטים ומהר!" היא תפסה את היד שלי וגררה אותי חזרה
לחדר שלנו.
"בבקשה" היא אמרה ושילבה את הידיים שלה על החזה בהחלטיות.
תוך שתי שניות שתינו התפקענו מצחוק.
"נו,עכשיו ברצינות" היא אמרה והתיישבה על המיטה שלי "מה היה?"
"נחשי" אמרתי בעודי מורחת משחת שיניים על המברשת.
"מאיפה לי לדעת מה עשי- -" היא התחילה להגיד אבל אז היא קלטה
את הבעת הפנים שלי.
"אלעק" היא צרחה.
"ששש...תירגעי" סיננתי מבעד לקצף של משחת השיניים שבפה שלי.
"אני לא מאמינה" היא מחאה כף אל כף.
ירקתי את המים לכיור.
"למה?"  ניגבתי את הפנים.
"סתם ,לא יודעת, את ואורן"
"כן ,זה גם מה שאני חשבתי אחרי זה" אמרתי והתיישבתי לידה על
המיטה שלי.
"מותק ,את מודעת לזה שאת חייבת לי עכשיו פירוטים מדוייקים
,נכון?"
היא  חייכה והרימה גבה.