כששירה עברה לדירה החדשה בקיבוץ, יום לפני תחילת הלימודים, היא
הלכה למכולת הקטנה לקנות כמה מצרכים בסיסיים. בסלסילת הקניות
שלה היו מונחים כיכר לחם לבן, סוכר, מלח, שמן וקטשופ כשחלפה על
פני מדף המשקאות החריפים. למה לא, חשבה שירה בלבה כשהרימה את
בקבוק השמפניה המוגזת "פנטזיה" בטעם אפרסק, אולי יתחשק לי פעם
לחגוג. שירה הניחה את הבקבוק בסלסלה.

שירה ואמירה ישבו מחוץ לביתה של אמירה על כסאות ים. החושך כבר
החל לרדת, רוח נעימה של ערב סוף אוקטובר נשבה עליהן, הן ישבו
ושתקו. את אמירה הכירה שירה בלימודים, היא היתה היחידה בכיתה
שגרה באותו הקיבוץ. היא לא היתה בחורה מעניינת במיוחד, אבל
לשירה לא היה משהו יותר טוב לעשות כשהיא התקשרה והזמינה אותה
לבוא לפטפט. בינתיים הן שתקו, לא היה להן יותר מדי מה לומר זו
לזו.
"עשית כבר את העבודה לעפרה?" אמירה שברה את השתיקה. העבודה
לקורס תקשורת המונים היתה בערך הדבר האחרון בעולם שעניין את
שירה באותם רגעים.
"לא", ענתה, "אבל יש עוד זמן, לא?"
"כן...", ענתה אמירה. הן שוב שתקו. שירה הביטה סביבה בשעמום,
דלת אחת הדירות הסמוכות נפתחה ושני בחורים יצאו ממנה.
"בא לך אולי לשחק שש-בש?" אמירה ניסתה לשבור את השתיקה בכל
מחיר.
"טוב, נו", ענתה שירה בחוסר חשק. אמירה נכנסה להביא את לוח
המשחק ושירה המשיכה להסתכל. אחד הבחורים נשכב על ערסל שהיה
תלוי מחוץ לבית, השני נכנס חזרה פנימה וגרר החוצה כסא.
אמירה יצאה החוצה, "אני קורעת אותך!" אמרה לשירה והביטה גם היא
לכיוון שני הבחורים.
"הי!" קראה אמירה לעברם, "בא לכם לשחק?" שאלה והניפה את לוח
המשחק. השניים הביטו זה בזה. "למה לא...", ענה אחד מהם. אמירה
סובבה את כסאה כך שיעמוד מול זה של שירה ופתחה את הלוח.
הבחורים התקרבו אליהם. שירה בחנה אותם: הם היו דומים מאוד אחד
לשני, שניהם קירחים ולשניהם משקפיים, רק שאחד מהם, הגבוה יותר,
נראה חמוד בעיניה והשני לא.
"אה...", אמר הגבוה כשהם נעמדו מעליהן, "חשבתי שזה שח..."
"אז מה, שש-בש לא רמה בשבילך?" אמרה אמירה וצחקה, איך היא
מתנהגת בכזו חופשיות, חשבה שירה לעצמה והמשיכה לשתוק.
"לא, האמת לא מתאים שש-בש", ענה לה.
"לא נורא, פעם הבאה", אמר השני, הלא חמוד. שני הבחורים הלכו
בחזרה לבית, הם הוציאו בירות, שתו וצחקו. שירה וענת שיחקו
שש-בש. אמירה ניצחה 0-2.
למחרת נתקלה שירה בבחור החמוד במסדרון בניין תקשורת.
"היי", אמר לה. שירה החזירה חיוך קלוש ותהתה אם גם הוא לומד
תקשורת.
צלצול הטלפון העיר את שירה משנת צהריים.
"מ'ניינים?" היתה זו אמירה בקול עליז.
"בסדר", מלמלה.
"מה זה, את ישנה?" שאלה אמירה ובלי לתת שהות להגיב אמרה- "עזבי
אותך לישון עכשיו, זה היום האחרון שהבריכה פתוחה, בואי נלך!!"
"לא יודעת אם בא לי", אמרה שירה ומתחה את זרועותיה בעייפות.
"יאללה, אל תהיי כבדה... אולי נראה קצת חתיכים בבגד-ים!"
"איזה חתיכים בראש שלך?"
"טוב, תקומי, תתארגני, תורידי שיערות, אני אצלך תוך 20 דקות"
"טוב", נכנעה שירה, "אני קמה".
אמירה הורידה בזריזות את הגופייה והג'ינס ונשארה בביקיני כחול.

"את באה למים?" שאלה.
"לא, לא בא לי", ענתה שירה והתיישבה בבגדיה על אחד הכסאות.
"יואו, איזה כבדה את!" אמירה הוציאה נשיפה וקפצה למים. שירה
הסתכלה מסביב, עיניה היו עוד כבדות משנת הצהריים שנקטעה
באיבה.
הבריכה היתה מלאה בילדים קטנים עם אמהותיהם, בנערים משתוללים
שהשפריצו אחד על השני. ברקע התנגנה מוסיקה עכשווית מהאמ.טי.וי.
פתאום ראתה את הבחור החמוד יוצא מהמים. היה לו בגד-ים אדום
וגוף שווה בהחלט, הרהרה שירה. "יאללה, בוא כבר", שמעה אותו
קורא ומהמים יצא החבר שלו, התאום. היא הסתכלה עליהם מתנגבים.
הם ארזו את חפציהם והלכו משם. במים דיברה אמירה עם שני בחורים
משנה ב', אמירה צחקה וניערה את שיערה הרטוב מצד לצד.
הימים חלפו ושנת הלימודים נכנסה לעיצומה. עם הזמן התרחקה שירה
מאמירה, היא פשוט לא עניינה אותה. מפעם לפעם היתה אמירה מתקשרת
אליה להזמין אותה למקום זה או אחר, עם הזמן ועם סירוביה שתכפו
והלכו, גם הטלפונים פסקו.
בערבים, כשהיתה חוזרת מהמכללה הביתה והיתה חולפת בשביל ליד
ביתו, היתה רואה אותם, יושבים בחוץ כשלא יורד גשם, מהנהנים לה
לשלום. לפעמים שמעה את קולות צחוקם בוקעים מתוך הבית.
ביום בהיר אחד, כשהשמש יצאה, התבטל לה השיעור האחרון והיא חזרה
הביתה מוקדם, בצהריים. כשחלפה בשביל ראתה שדלת ביתו פתוחה. היא
רצתה להציץ פנימה ואז ראתה בחורה אחת, שמנמונת ומתולתלת יוצאת
מהפתח, גופה עטוף בשמיכת פוך בלבד. הבחורה גררה פנימה כסא שעמד
בחוץ. היא הסתכלה עליה, הבחורה הסתכלה בחזרה. שירה השפילה את
מבטה והמשיכה במעלה השביל.
חופשת הסמסטר התחילה ושירה יצאה מביתה בצהריים לשיעור השלמה.
כשחלפה בשביל ראתה את שני הבחורים יושבים מחוץ לבית, היא חייכה
אליהם כרגיל והמשיכה ללכת.
"בהצלחה!" קרא אחד מהם אחריה, היא לא ידעה מי מהם. היא עצרה את
הליכתה והסתובבה.
"למה?" שאלה בחיוך וקימטה את מצחה.
"את לא הולכת למבחן?" שאל החמוד וחייך בחזרה.
"לא!" ענתה והמשיכה ללכת ואז סובבה את ראשה שוב ואמרה- "אבל
תודה, בכל אופן".
בערב חזרה הביתה עצבנית ומורעבת. הכל עצבן אותה באותו יום;
השאלות המטומטמות שנשאלו בשיעור, השיחות הריקות מתוכן שהסתובבו
בין התלמידים בהפסקה, הסיגריות מסוג אחר, סוג שהיא לא נוהגת
לעשן שנאלצה לקנות כי נגמרו אלה מהסוג שלה. שירה השליכה את
תיקה על המיטה וניגשה למקרר שהיה ריק. היא חיטטה בארון ומצאה
חבילת ופלים כמעט גמורה. היא בלעה במהירות את שני הופלים
שנותרו שם, הם היו כבר יבשים. הצצה בשעון גילתה שהמכולת נסגרה
לפני כמה דקות.
"אני רעבה!", אמרה שירה לעצמה ולחצה על כפתור הקומקום. אולי
לאמירה יש משהו לאכול? תהתה, אבל לא התחשק לה להפגש איתה. היא
פתחה שוב את המקרר, שתתה ישר מקרטון החלב את השלוק האחרון
שנותר בו וזרקה אותו על השיש. אז ראתה את הבקבוק. שמפניה מוזגת
בטעם אפרסק, עומד סגור בדופן המקרר. שירה הרימה אותו וסובבה
אותו מצד לצד. למה לא, שמפניה... חשבה לעצמה. עוד חיטוט במקרר
העלה אפרסק בודד שנשכח, הוא היה קצת רך, אבל עדיין טוב. היא
שטפה את האפרסק והתיישבה על המיטה עם כוס שמפניה אפרסק ואפרסק.
השמפניה היתה טעימה, האפרסק לא. השילוב עשה לה בחילה, זה יותר
מדי... אפרסקי... חשבה לעצמה ונזכרה איך באמצע הבגרות בלשון
יצאה לשירותים להקיא כי שתתה אייס-טי בטעם אפרסק ואכלה...
אפרסק. הזיכרון גרם לה לצחוק והיא קמה למזוג לעצמה עוד כוס
שמפניה ולזרוק לפח את האפרסק החצי אכול. הסיגריות שלא היתה
רגילה אליהן היו דווקא בסדר בשילוב עם האלכוהול. בכוס השלישית
התנמנמו עיניה וראשה והחדר התחיל להסתובב מול עיניה. פתאום
הרגישה מאד לבד. היא הוציאה את היומן שלה מהמגירה וכתבה:
"יושבת פה לבד בחדר ושותה...", האותיות הטשטשו והעט כבדה בידה.
היא זנחה את הכתיבה ולקחה את הגיטרה שלה, אבל לא הצליחה לנגן,
היא היתה עייפה מדי.
שירה קמה ופתחה את דלת הארון, דמותה נגלתה על המראה. היא הביטה
בפניה, אחרי כן לתוך עיניה. "את יפה, את יפה!" אמרה לעצמה.
באור דלוק נשכבה על המיטה ועצמה את עיניה. היא ניסתה לחשוב מה
היא יכולה לעשות עם עצמה עכשיו, לא התחשק לה לישון. בעיניים
עצומות גיששה אחרי הפלאפון, היא פקחה עין אחת וחיפשה בזיכרון
את המספר של אמירה, לא התחשק לה להפגש איתה, אבל עוד יותר לא
התחשק לה להיות לבד. היא גם לא רצתה להרדם.
"הי! כנראה שאני עושה עכשיו משהו נורא חשוב אם אני לא עונה,
אז... אתם מוזמנים להשאיר הוד..." שירה ניתקה את קולה הנלהב של
אמירה. דקה מאוחר יותר נרדמה בבגדיה.
שירה הקיצה בפתאומיות, קצת בבהלה. האור שרף בעיניה. היא איתרה
את הפלאפון זרוק בין הסדינים כדי לראות מה השעה, ראשה היה כבד
וגופה להט. הפלאפון היה כבוי, כנראה נגמרה הסוללה. היא קמה
בכבדות למטבח, לראות מה השעה בשעון שעל הקיר. השעה היתה 20:00,
היא ישנה רק שעה ועדיין הרגישה קצת מסובבת. שירה נכנסה למקלחת
ופתחה את הברז. המים היו קפואים ובחוץ היה קר, אבל כשהתרגלה זה
הרגיש נעים והפיג במעט את החום. היא הרגישה רעבה כל כך, בטנה
קרקרה. שירה פתחה את דלת הכניסה עטופה במגבת בלבד, רק לפני דקה
יצאה מהמקלחת ושוב היה לה חם כל כך. השמיים היו צבועים באפור
כהה, רעם נשמע וזרזיף גשם דק התחיל לרדת. היא יצאה לגשם, בבתים
מסביבה כל האורות היו כבויים. מה זה, לאן נעלמו כולם? תהתה.
היא נכנסה פנימה ומזגה לעצמה כוס מים קרים, עדיין היה לה חם
והיא היתה רעבה, מאוד רעבה.
היא החליטה להתלבש ולצאת החוצה. היא שמה מכנסי טריינינג
וגופייה לבנה, בלי חזייה מתחת. היא לקחה את הסיגריות ואת צרור
המפתחות ויצאה החוצה, להסתובב בקיבוץ. הגשם פסק והכל היה חשוך,
חוץ מאיש שלא הכירה שחלף על פניה מכורבל במעיל דובון כחול לא
היתה בחוץ נפש חיה. רוח קרה נשבה עליה וזה היה נעים. היא ניסתה
להצית סיגריה, זה היה קשה ברוח החזקה. לבסוף הצליחה אבל
הסיגריה היתה מגעילה, היא זרקה אותה אחרי כמה שאכטות. היא
הסתובבה זמן מה, מנסה לסדר את מחשבותיה שהתרוצצו בלי סדר
במוחה, היא לא הצליחה להבין מה מציק לה, מה בעצם היא מרגישה.
נהיה לה קר. היא הסתובבה ופנתה לחזור לביתה.
שירה עלתה במעלה השביל, היא הרגישה את בטנה נדבקת לגבה ואז
ראתה אור אצלו בחלון. היא התקרבה בזהירות, מנסה להקשיב לקולות
הבוקעים מהבית, רק שקט נשמע.
כשהוא פתח את הדלת במכנסיים קצרים וחולצה ארוכה מהוהה הבינה
שנקשה עליה. היא לא ידעה מה לומר.
"הי!" אמר לה בקול מופתע והביט עליה- לחייה היו סמוקות מהקור
ופטמותיה הזדקרו דרך הגופייה הדקה.
"חשבתי על זה... ש... תמיד אני אומרת לכם שלום, אבל בעצם, אני
אפילו לא יודעת איך קוראים לכם...", שמעה את עצמה אומרת בקול
שקיוותה שלא נשמע רועד כמו שהוא נשמע באוזניה. הבחור החמוד צחק
צחוק קצר.
"את רוצה להכנס?" שאל ופתח את הדלת לרווחה. שירה נכנסה בצעדים
מדודים, בוחנת את סביבתה. קירות החדר היו צבועים בורוד בהיר
ופוסטרים גדולים היו תלויים על הקירות. בגדים וספרים היו
זרוקים בכל מקום, אי-סדר שרר בכל. שירה התיישבה על חלקת מיטה
שנראתה פנויה יחסית. הבחור סגר את הדלת ונכנס אחריה לחדר.
"אני אלעד, נעים מאד", אמר.
"אני שירה", אמרה בקול חלש עם עיניים גדולות. הוא נעמד מולה.
"לא קר לך? איך יצאת ככה?" שאל אותה. תנור ספירלות קטן עמד
בפינת החדר שהיה לוהט.
"קצת", ענתה לו.
"את יכולה להתכסות אם בא לך, תרגישי חופשי", אמר והצביע על
השמיכה שלו. שירה משכה בהיסוס בדל שמיכה והתכסתה.
"את רוצה לשתות משהו? לאכול?" שאל אותה ופסע לכיוון המטבח.
"אני מתה מרעב!" הודתה ופתאום לא הבינה איך נקלעה לסיטואציה
הזו. אלעד צחק: "קר לך, את מתה מרעב, ממש הומלסית קטנה!" שירה
הסמיקה, נהיה לה חם, היא הרגישה שהיא בוערת. היא העיפה מעליה
את השמיכה וקמה. היא עברה את המטבח בדרכה לכיוון היציאה.
"לאן את הולכת?" שאל אותה בעודו ממלא מים בקומקום.
"נראה לי שאני אלך הביתה, אני מצטערת", אמרה בקול שהלך ונחלש,
היא הרגישה את הדמעות עולות וקיוותה שהן לא יזלגו לה
בנוכחותו.
"מה פתאום! מה? העלבתי אותך? תישארי, בכיף!" אלעד תפס בכתפה.
שירה הורידה את ראשה למטה כדי שהדמעות לא יצאו החוצה. מובסת
נכנסה חזרה לחדר והתיישבה על המיטה.
"קפה או תה?" שאל אותה מהמטבח.
"תה"
"ומה אני מכין לך לאכול?" שירה קמה שוב למטבח, היא נעמדה
לידו.
"מה יש?" שאלה והרגישה צורך להתנצל, "נגמר לי כל האוכל ואז
שמתי לב שסגרו את המכול...", אלעד קטע אותה-
"זה בסדר! תפסיקי להתבייש, שירה", הוא הגה את שמה בהדגשה,
בצליל מיוחד. שירה... שירה הגתה את שמה בלבה כאילו היא שומעת
אותו בפעם הראשונה.
"יש אורז, יש שניצל תירס, מתאים לך?"
נקישה קצרה נשמעה בדלת לפני שהיא נפתחה וה"תאום" שלו עמד בפתח,
שירה הרגישה נבוכה.
"גדי, תכיר, זו שירה - שירה, זה גדי".
"שלום שירה", אמר גדי והניח את בקבוקי הבירה שהיו בידיו על
השיש כדי לפנות אותן ללחוץ את ידה. שירה הנהנה.
"נו, אז מה את אומרת?" שאל אלעד.
"על מה?"
"על האורז והשניצל", הוא צחק.
"תודה, זה יהיה מצוין", אמרה וחזרה לשבת על המיטה. היא קיוותה
שגדי ילך משם,  היא העדיפה להשאר לבד עם אלעד, גדי גרם לה
להרגיש עוד פחות בנוח בסיטואציה המוזרה, משום מה. אבל גדי נכנס
לחדר.
"רוצה?" שאל והרים בקבוק בירה לעברה.
"לא תודה", הראש שלה עוד היה כבד מהשמפניה ששתתה.
"טוב...", אמר גדי והניח את הבקבוקים על השולחן. הוא הרים
מהכסא ערימה גדולה של בגדים והשליך אותם על המיטה לצדה של
שירה. גדי פתח בקבוק אחד של בירה ולגם ממנו.
"מה את לומדת?" שאל אותה.
אלעד הציץ מהמטבח- "מה אתם אומרים? נגלגל לנו משהו לעשן?"
"לא, אני לא, אני צריך לזוז", ענה לו גדי.
"אז תעשה טובה, תגלגל אחת", ביקש ממנו. גדי פתח קופסא קטנה
שעמדה על השולחן, נטל מספריים קטנות והתחיל לקסס.
"תקשורת".
"מה?" גדי הרים את ראשו.
"אני לומדת תקשורת"
"אה... גם אנחנו, שנה שניה", אמר והמשיך לגזור. "את שנה
ראשונה?"
"כן".
אלעד זמזם לעצמו איזה שיר מהמטבח וגדי שתה מהבירה שלו וגלגל את
הג'וינט, מרטיב את קצה הנייר בלשון שמנמנה ולבנה. שירה הרגישה
לא בנוח, לא במקום.
"אני זזתי!" הכריז גדי וקם. "קח, אח שלי!" אמר לאלעד שנכנס
לחדר והגיש לו את הג'וינט. "תעשו חיים", אמר, טפח על כתפו ויצא
מהבית.
"תהיה בקשר!" קרא אחריו אלעד כשטרק את הדלת.
"אז מה, שירה?" אמר אלעד והתיישב על הכסא, "האורז מתבשל,
השניצל בטוסטר. את רוצה לעשן איתי בינתיים?" שירה שתקה. אלעד
הצית את הג'וינט, לקח שאכטה גדולה והושיט לה אותו בעודו נושף
את העשן הסמיך החוצה. שירה נטלה אותו מידיו ולקחה שאיפה קטנה.
הם עישנו בשקט. כשכמעט נגמר הושיטה לו אותו.
"תסיימי את זה", אמר לה והתחיל לגלגל עוד אחת. כשסיימו את השני
האוכל היה מוכן. שירה ניסתה לא לאכול מהר מדי, זה היה קשה.
האורז והשניצל תירס היו טעימים להפליא במצבה. כשסיימה לאכול
ביקשה-
"אפשר אולי לכבות את זה קצת?" היא הצביעה על התנור הקטן. היה
חם מאד.
אלעד כיבה את התנור ולקח את הביס האחרון מהשניצל, הוא אכל רק
שניצל. הוא פתח את דלת הארון, פאקט של הסיגריות מהסוג שעישנה
נגלה לעיניה שנפערו. הוא הוציא חפיסה אחת ופתח את העטיפה-
"רוצה?" שאל והושיט לה את הקופסא.
"מאד!" הודתה ולקחה סיגריה בשמחה.
"איזה פינוק, איזה פינוק את מקבלת פה, הא?" שוב היא הרגישה לא
בנוח.
"תודה רבה, באמת!"
"בכיף, באמת בכיף", אמר לה והתחיל לגלגל עוד ג'וינט. כשסיים
לגלגל התיישב לידה על המיטה והגיש לה אותו-
"אני נותן לך את הכבוד", אמר והגיש לה מצית.
"בראש שלך לראות איזה סרט?" שאל כשלקחה שאיפה עמוקה והשתעלה
קצת. שירה הנהנה.
"יש לי פה סרט שאמרו לי שהוא בנזונה, "משחקי פיתוי", מכירה?"
"שמעתי שזה טוב", אמרה.
"יאללה, סבבה", אמר ושם פליי. "שניה...", אלעד קפץ מהמיטה, הוא
חזר עם זוג בקבוקי בירה. "אני צמא!" אמר ופתח את הבקבוקים. הוא
הושיט לה אחד ונכנס למיטה. "נהיה קצת קר, לא?" הוא כיסה אותם
בשמיכה וכיבה את האור.
"כן", אמרה שירה. הבירה החליקה בגרונה. לפעמים לא הכל גרוע
בחיים, חשבה.
הסרט היה מעניין, למרות שהמסך נראה קצת מטושטש. אלעד התקרב
אליה, היא חשה את גופו החם צמוד לגופה. הוא התחיל ללטף את בטנה
ליטופים ארוכים מתחת לגופייה. לאחר מכן הוריד את גופייתה מעליה
וליטף את שדיה. עד מהרה נישק אותה, היא התמכרה למגעו. הוא היה
שחום וחלק ונעים. הם שכחו מהסרט. שירה ליטפה את קרחתו כשנישק
וליקק את העור שמעל הסרעפת שלה, הזיפים שצמחו עליה היו קשים.
הלשון שלו התגלגלה בכל מקום ושירה שכחה הכל. דלת הכניסה
נפתחה.
שירה היתה ערומה. אצבעות דגדגו את כפות רגליה וטיפסו במעלה
רגליה עד ירכיה. הלשון היתה בפיה והלשון היתה בין רגליה. זיפים
רכים התחככו בבטנה. שירה ליטפה בטן שעירה, שירה ליטפה גב חלק,
שירה ליטפה את העולם. העולם ליטף אותה.
שירה מצמצה בעיניה. אור בוקר חזק וקפוא נכנס דרך התריס החצי
סגור. שני גברים עירומים שכבו ישנים, מעורבלים בין הסדינים.
שירה התיישבה בשקט. היא מצאה את גופייתה מתחת לאחת השמיכות
ולבשה אותה. קפיצי המיטה חרקו כשקמה לאט ונעמדה יחפה על הרצפה
הקרה. היא זחלה מתחת למיטה כדי להגיע לתחתוניה המגולגלים,
מצטמררת מהקור שנגע בירכיה. היא לקחה את הטריינינג, ואת צרור
המפתחות שלה מהשולחן ויצאה החוצה בתחתונים. את הטריינינג לבשה
תוך כדי קפיצות על הדשא הרטוב.

שירה עלתה במעלה השביל בדרכה חזרה הביתה ממבחן בתקשורת המונים,
תיקה מלא הסיכומים היה כבד על כתפיה. בעיקול השביל הבחינה
באלעד וגדי יושבים בחוץ, על שולחן קטן בינהם לוח שחמט עמוס
כלים.
"מ'ניינים?", חייכו אליה כשחלפה על פניהם.