נמאס לי מהאחיות האלה. אני לא מבין למה תמיד היו מראים בסרטים
אחיות יפות ועכשיו כולן נראות בנות שלושים ומשהו, אחרי ילד או
שניים, משועממות, שונאות אדם. ואלה הטובות יותר. לא סבלתי שהן
היו מדברות אלי כמו למפגר. "אני בן-אדם" צעקתי על אחת מהן פעם
"אז מה אם יש לי גידול ואני אחרי ניתוח קשה, זה לא אומר שזה
עשה אותי טיפש וצריך לדבר אלי כמו לילד". היא יצאה מהחדר.
האחות הראשית נכנסה ושאלה למה צעקתי על האחות ואם אני יכול
להתנצל בפניה. מאז לא התייחסו אלי יפה שם והיו לוקחים את הזמן
בלהביא לי את המשככים.

הן תמיד מפריעות לי. אני נכנס למחלקה מסוימת והן ישר שואלות מי
אני ומה אני רוצה. בגלל זה אני בא לקראת שמונה בערב, כשיש אחות
תורנית אחת או שתיים והן לא שמות לב. אם צריך אני לוחץ על
כפתור של מישהו בחדר אחר והן הולכות לשם. אז אני יכול לשוטט
בשקט ולתת לעצמי להירגע.

אני חייב פעם אחת בחודש להירגע. אני חייב להרגיש את התחושה
הזאת של הסיפוק שהביקור במחלקות של חולים סופניים נותן. זה
משהו שאני תמיד עושה לפני ההקרנות. יש לי אחר-כך כמה ימים של
סבל וזה מקל עלי, הטיול הקטן הזה. המחזוריות הזאת גם עושה את
זה משהו לא מיוחד. בביקור הראשון שלי אחרי האשפוז במחלקה
סופנית הרגשתי לחץ בבטן. לא איפה שהניתוח היה, אלא קצת למטה
יותר, איפה שפעם הייתי מרגיש פרפרים כשהייתי רואה מישהי שהייתי
מאוהב בה.

לפעמים הייתי מרגיש שההקרנות האלה הם האירוע המיוחד היחיד
במהלך החודש וכל החיים שלי סובבים על הציר של הביקורים.
שבועיים הייתי אחריהם ושבועיים לפניהם. הביטוח היה משלם את
המחייה ואני הייתי עושה את מה שאני כרגיל עושה, יושב בבית
ומחכה למוות, מפחד ממנו, כותב עליו, הולך לכל מיני רופאי אליל,
ידעונים, מחלקי קמיעות. הלכתי לפעמים לסיאנסים בשביל לשאול
אנשים איך זה בצד השני. בכל הקשקושים האלה היה דבר אחד קבוע,
דבר אחד בטוח, וזה שברביעי בחודש, כמו שפעם הייתי מקבל משכורת,
אני הולך לקבל הקרנה.

הרופאים ייעצו לי ללכת לפסיכולוג. גם המשפחה לחצה. הוא הציע לי
לנסות להמשיך את החיים כמו שהם, לעשות תוכניות, לנסות ליצור
קשרים חדשים. "אבל דוקטור" אמרתי לו "מה קשרים? מה תוכניות?
אני בן 25 ויש לי פחות משנה לחיות". ויתרתי על הביקורים אצלו
בסוף. העדפתי להוציא את הכסף שלי על ברכות וחמסות, לפחות יש
בהן תקווה. היו חסרים לי קשרים עם בחורות, האמת שבעיקר המין
היה חסר, אבל מה אני יכול להציע? אני מת מהלך שחי על זמן שאול.
בשביל מה להפיל על בחורה תיק של חבר גוסס? זה לא פייר כלפיה.

את ג' פגשתי על קרטיב. אני קורא לה ג' כי אני מפחד לומר את
שמה. אני מפחד שהמוות ישמע וייזכר שיש לו אותה ברשימה. היא כבר
פעמיים הצליחה להתחמק ממנו. היא הייתה האדם הצעיר הראשון
שראיתי במכון. אולי זה עניין של מזל. לסרטן אין גיל מועדף
באמת, למרות שכרגיל גיל שלושים הוא נקודת פתיחה טובה להתחיל
להיבדק. אין לי בעיה עם גיל שלושים, רק שיש לי פחות מחמש שנים
עד אליו ורוב הסיכויים שיחגגו לי אותו בהעדרי. יש לה פחות זמן
משלי, לפי הערכות רופאינו. חשבתי לפני כן לנסות למצוא בחורות
עם מחלות סופניות, אפילו איידס, מה אכפת לי? אבל איך מוצאים?
שקלתי לשים מודעה בעיתון אבל זה באמת מצחיק. מה אפשר לכתוב?
חולה סופני בדומה?

היא נכנסה לחדר וכאב לי לראות אותה שם. כאב לי לראות בחורה
בשיא פריחתה נכנסת לכזה מקום. בהתחלה שכנעתי את עצמי שהיא באה
לאסוף מישהו, אולי חברה של אחד המתמחים. מר הילמן, זה שהיה
תמיד לפני בתור, אמר לי אחר כך שהוא חשב את אותו הדבר. פשוט לא
רצינו להאמין שהיא שם בשביל זה. בשביל הקרטיב. אבל היא חזרה
מהאחות עם הקרטיב שלה וינקה את החומרים המקרינים פנימה יחד
איתנו. מר הילמן נכנס ונשארתי איתה לבד. לא ידעתי מה לומר. היא
פתחה, באחת מאלף בדיחות נדושות על קרטיבים רדיואקטיביים וכמה
שזה יהיה מצחיק לומר לאנשים שזאת הפעולה הראשונה שעושים
בהקרנה. דיברנו על המחלות שלנו, השוונו צלקות ובדיחות אחיות,
גם היא נערת אמצע כמוני, כמו שהקליפסים בבטן הראו. כשיצאתי היא
כבר לא הייתה שם. חשבתי שאני אחכה חודש שלם עד שאני אראה אותה
שוב אבל אחרי שבוע היא התקשרה. גם לה היה קשה להיות לבד.

היינו זוג אמיתי תקופה מסוימת. אני רק עכשיו שם לב שבחרתי מכל
בתי החולים דווקא בבית החולים שהיא הייתה מאושפזת בו. הוא לא
כל כך קרוב לדירה הישנה שלה אבל ההורים מכירים את סגן המנהל או
משהו כזה, אז היה להם נוח יותר שהיא תהיה כאן. בית חולים נחמד,
טחוב משהו, לא מדהים במיוחד. ראיתי יותר טובים. אבל הם עשו
איתה עבודה טובה, פעמיים.

מוזר לי שאני אומר "היינו". זה לא שאני או היא מתנו. זה אפילו
לא שנפרדנו. כשאני אחזור לדירה שלנו היא תהיה שם והיא לא הולכת
לשום מקום, אלא אם זה לביקור סופי בכזאת מחלקה. זה למרות שאני
לא סובל אותה והיא שונאת אותי. אנחנו אפילו לא מסתירים את זה.
היא גם תיתן לי טיפול מיוחד היום במיטה כי זה מה שעושים יום
לפני ההקרנות. את היום שלה הזזנו שבועיים קדימה אחרי שעברנו
לגור ביחד, כדי שנוכל לטפל אחד בשני. הרופאים אמרו שזה לא
שגרתי אבל לא עשו בעיות. נראה לי שהפסקנו להיות זוג בגלל שאי
אפשר באמת לחלוק סבל עם עוד מישהו. התחלנו לשנוא את התקופות
שבהן היינו מטפלים בגלל העומס ואת התקופות שהיינו מטופלים בגלל
חוסר האונים. בהתחלה זה היה מביך, אחר כך מרגש, אחר כך מצחיק,
אחר כך שגרתי, אחר כך נמאס.

אני עובר על רשימת החולים. מר הילמן להפתעתי נמצא שם. אולי זאת
לא כל כך הפתעה. הוא אמר לי פעם שהוא מתאשפז כאן כרגיל והוא
באמת נעלם לפני חודש. אז אולי הבחירה האקראית שלי בבית החולים
הזה היא לא כל כך אקראית. בטח הוא זרוק באיזו מיטה, חי מביקור
לביקור של קרובי משפחה באשר הם. נראה לי שהערב נבקר אותו,
במקום סתם איזה זקן גוסס אחר.

החדר שלו חשוך. רק מנורה קטנה מאירה ספר שהוא קורא. בשאר
המיטות אנשים ישנים. אני ניגש אליו. "שלום מר הילמן". "שלום"
מאירות פניו. "נתנו לך להיכנס בכזאת שעה?". "לא עושים לי
בעיות, עם המראה הרזה והקרח והכל. אתה יודע איך זה. יש לנו
כרטיס כניסה לבתי חולים". "קפצת לבקר? זה לא מאוחר? מחר
ההקרנות". "כן. לא שכחתי. אני תמיד נכנס למחלקות של סופנים יום
לפני ההקרנות. בשביל להרגיש יותר טוב". "מה יש להרגיש יותר
טוב?". "לעזור וכאלה דברים. לבדוק שאתה מכוסה, שדואגים לך,
שהאחיות מתייחסות אליך כמו שצריך. עוד דברים". "באמצע הלילה?".
"כן. שאני אלך? אני יכול ללכת למישהו אחר". "לא. לא. אני מאוד
שמח שבאת. אני מאוד סובל כאן וטוב לי לראות אותך". "אני יודע.
באתי לעזור לך. אני מקווה שכשאני אשכב בכזה מקום גם לי יהיה
מישהו שיעזור ככה".

אני שם את היד שלי על הפה שלו לפני שהוא מבין מה קורה. יד שניה
על האף. הוא כל כך חלש שאין לי מושג אם הוא מנסה להתנגד. "זה
בסדר" אני לוחש לו. "הסבל יילך ככה יותר מהר". דמעה יורדת
מעינו השמאלית. דמעה של תודה, אני יודע. אולי גם דמעה של פרידה
מהחיים האלה כי ברור שמשהו בפנים רוצה להמשיך לחיות. הם תמיד
בוכים. הוא גווע.

אני מסדר את הראש שלו בכרית, סוגר לו את העיניים. אחר כך מתחמק
החוצה בשקט. אני מרגיש טוב יותר עכשיו. הרגעים האלה שבהם אני
יודע שבאמת עזרתי למישהו ממלאים אותי באושר אמיתי וזה שעזרתי
למר הילמן מכל האנשים נראה לי כמו סגירת מעגל, עם כמה שהוא עזר
לי בהקרנות הראשונות. רציתי שהעשירי יהיה מיוחד אבל לא היו לי
רעיונות. זה ממש משמיים זה שהוא הופיע ככה פתאום. אני מרגיש כל
כך טוב שאני אפילו פחות שונא את ג' ואולי אני אפילו אחבק אותה
כשנירדם. אחר כך אני בטח אחזור לשנוא אותה והיא אותי. אבל אני
יודע שעם כל השנאה הזאת, אני אבוא לעזור גם לה, אולי אפילו
באופן מיוחד ולא אחכה לשלישי בחודש.