כמו פרפר נואש, מחפש את הדרך החוצה.
עף בחשכה, במחנק, משתגע למצוא מוצא.
כנפיים עייפות, אי אפשר לראות את צבען האדמדם היפה,
ואת הכתמים השחורים עליהן שנראים כמו עיניים.
עף עם החוש לכיוון מסויים.
הוא מרגש את היציאה, הוא חש בה בכל קצוות גופו,
עכשיו הוא גם רואה אור!
רטט של שמחה וכוח חדש מציף אותו והוא ממשיך לעוף בהתלהבות
אל עבר האור.
עוד רגע והוא יוצא, עוד שניונת והוא מחוץ לזה, מעבר, חופשי,
אבל...
משהו חוסם, משהו לא ברור...
הפרפר מנסה בכל כוחו לצאת, ומשהו קשה חוסם אותו.
זכוכית דקה, שברירית, שקופה, ארורה אחת,
מפרידה בינו לבין החופש!
הוא מפרפר מיאוש, מנסה לצאת, עף מפה לשם.
הוא לא מאמין שזה קורה! זה לא יכול להיות! למה לי?! למה?!
כן, הפתח גדול אך הוא חסום ליציאה.
הוא מפרפר עוד ועוד עד שמתעייף.
אז, הוא צונח מטה מטה אל הקרקע.
נושר כמו עלה שתם זמנו, נוחת על הרצפה הקרה.
תשוש, גוסס, ובכוחות אחרונים מעיף מבט אל עבר החלון.
לא היתה שם זכוכית, וגם לא קיר, היה שם פתח גדול ורחב,
שהוא, הפרפר לא ראה, לא מצא, הוא היה לו נמוך מדי, למטה מדי,
והוא חיפש כל הזמן רק למעלה, רק למעלה... ועכשיו?...
                     
                                      זה מאוחר מדי עכשיו...