הערה: כל קשר בין הדמויות למציאות הינו מקרי בהחלט.
אני יודע מה זה היגיון-
סיכום של דעת הקהל,
אך אינני מבין אותו.
האמת היא שלא אכפת לי מהיגיון,
ואינני רוצה להבין אותו...
אני יודע מה זו אהבה-
ההרגשה שצנצנת הפיות גילתה לי,
אך אינני מבין אותה.
האמת היא שאכפת לי ממנה מאוד,
ואני רק רוצה לראותה שוב...
יום אחד, הסתובבתי לבדי בפאתי העיר הגדולה, עובר מחנות אחת
לאחרת.
חיפשתי מתנה שונה ומיוחדת,
מתנה עבור האהבה, בכבודה ובעצמה.
חשתי צורך להוקיר תודה לרגש המופלא הזה, בשמי, ובשם כל החיים
בעולמנו.
למענה חיפשתי מתנה החל הבוקר, ולא נחתי לרגע.
אותו יום חלף מהר, והשמש כבר החלה לשקוע.
פסעתי אל תוך חנות קטנה ואלמונית, אשר מוכרת את כל אשר יעלה על
דעתכם.
ראיתי בה צלחות, מגבות, נעליים, ספרים, ממש הכל.
הבטתי לצד ימין, הבטתי לצד שמאל, אך כל הפריטים היו ריקים
מתוכן ומשמעות.
עברתי על פני כל המדפים.
היו שם רק שורות על גבי שורות של מוצרים סתמיים.
באותו הרגע לא הייתי בטוח מה כדאי לעשות, מה לחשוב, או מה
להרגיש.
לרגע קט פשוט נעמדתי במקום, כדי להתעמק בכיוון אחד.
צליל חלוש אך נעים הפנה את מבטי כלפי מטה.
לרגלי עמדה שידה נמוכה, ועליה נחה לה צנצנת פיות נהדרת.
הייתה זו צנצנת זכוכית צנועה, ועל מכסה החרסינה ישבה בנחת פיה
עדינה.
היא לבשה שמלה ירקרקה ושיערה החום הבהיר גלש לאחור.
בעיניה התכולות היה מבט חולמני, והן הביטו לעברי.
קולה הקטן של הפיה נגע בי.
"אנא, קח אותי עמך," ביקשה הפיה בטון אצילי, "הלא אנוכי רוצה
להוקיר תודה לאהבה, כמוך."
הבטתי בה, ויכולתי להרגיש את מאוויה ותקוותיה הטהורות, צפים
בחלל הצנצנת.
הקרן האחרונה של השמש ליטפה את פניה הלבנות, והאירה את יישותה
המקסימה.
נטלתי בעדינות את הצנצנת בכפיי, והפיה הפיקה צליל עליז עם
כנפיה הדקות.
היא חייכה אלי, חיוך של שמחה , ואני חייכתי אליה בחזרה.
שמתי פעמיי אל עבר הקופה, שם עמד מולי סוחר צעיר.
הוא התעניין ושאל עבור מי אני קונה.
עניתי לו כי אבוא עם הפיה אל האהבה, בכבודה ובעצמה, ונוקיר לה
תודה.
הסוחר חייך כאדם שמבין, והלך, כדבריו, להביא עטיפה.
באותו הרגע הרגשתי גאווה גדולה על כך שמצאתי את מבוקשי.
לו רק ידעתי כמה אתחרט על גאווה זו...
כשהסוחר חזר, הוא תפס בידיו הגסות את הצנצנת, ופתח אותה כאילו
הייתה קופסת שימורים ותו לא.
הוא מילא אותה בגוויות מבושמות של עלי כותרת,
והן חנקו את תקוותיה היפות של הפיה.
לאחר שסגר את המכסה, הוא שם אותה בתיבת קרטון מרופדת בנייר
כתום, והניח לידה עוד עלים שמתו בטרם עת.
ראיתי את מבטה ההמום של הפיה, ובילבול חזק אחז בי.
הסוחר עטף אותה בניילון נצמד ומחניק, ואני רק עמדתי שם.
חושי התכהו.
הצבעים והניחוחות המזוייפים עירפלו את חושי.
לא הבחנתי בקריאות העזרה הנואשות של הפיה.
לנגד עיני עמדה רק המחשבה על החיוך של אהבה, כאשר היא תקבל את
המתנה הססגונית שלי.
לאחר שהסוחר קשר את העטיפה בסרט כתום, הוא איחל לי הצלחה,
והלכתי לדרכי.
בידי החזקתי שקית, ובה המתנה המושלמת.
פירפוריה האחרונים של הפיה הגיעו לאזני, אך מוחי בחר להתעלם
מהם.
הלכתי הביתה, באשליה של שמחה.
מכשהגעתי לשם, הנחתי את השקית בשולי חדרי, וציפיתי ליום בו
אפגוש את האהבה, בכבודה ובעצמה.
בהתחלה ישבתי בסבלנות, בתקווה שאגלה איפה אהבה במקרה,
אך עברו כמה שבועות, ולא היה לי אפילו קצה חוט.
החלטתי להיות איש מעשה, ויצאתי למסע של חיפושים נרחבים.
שאלתי אנשים מכל הסוגים על מקום הימצאה של אהבה, אך לאיש לא
הייתה תשובה ברורה.
עברתי הר וים בדרכי את התשובה.
היו ימים שנראו כמו שבוע, והיו שבועות שנראו כמו חודש.
מדי פעם ופעם, הייתי עושה הפסקה קצרה מהמסע, ומוציא את המתנה
מהשקית.
דמיינתי לעצמי את חיוכה של אהבה, כאשר היא תראה כמה יפה המתנה
שלי.
לא הבחנתי בפניה החיוורים של הפיה, או בהבעתה הסתמית.
לבי שכח את הרגע היפיפה של פגישתנו הראשונה בחנות.
באחת הפעמים, שמתי לב שכבר שעת לילה מאוחרת, והיה עלי להמשיך
בחיפושיי.
החזרתי את המתנה לשקית, ויצאתי שוב לדרך.
הפעם הגעתי לעיר תוססת ומלאת חיים.
בכל מקום אליו הלכתי, היו אנשים צעירים חוגגים.
שאלתי אותם על מקום הימצאה של אהבה, וקיבלתי תשובות שונות
ומשונות.
אחדים פשוט צחקו והדיפו ריח רע מפיהם, אחרים חייכו וסיפרו לי
שבסוף היא תמצא אותי, וכמה אנשים פשוט התעלמו ממני.
המשכתי לחפש ברחבי העיר, ועברתי גם דרך צומת שוממה.
ראיתי שם נערה יושבת לבדה על שפת הכביש, ומכניסה גליל נייר
משונה לפיה.
משום מה היא לבשה בגדים קצרצרים באמצע הלילה.
פניתי אליה והצעתי לה את המעיל שלי
"ראיתי שקר לך," אמרתי לה, "אז חשבתי שהמעיל הזה יחמם אותך."
הנערה הביטה בי כאילו אף אחד אחר לא היה מציע לה מעיל במקומי.
"תודה" היא אמרה והביטה בי בצורה משונה.
היא נראתה לי כמו נערה עם ניסיון חיים מעניין, וקיוויתי שהיא
תוכל לעזור לי.
שאלתי אותה אודות האהבה, ואם היא יודעת היכן היא.
הנערה פלטה עשן מפיה, והשתעלה קצת.
"אין דבר כזה, אהבה," היא טענה, "זה רק תרוץ לצד הרע של בני
האדם."
"את טועה" אמרתי לה בידיעה.
סיפרתי לה על כך שחיפשתי את האהבה, בכבודה ובעצמה, כדי להוקיר
לה תודה.
אפילו הראתי לה את המתנה שהבאתי עבורה.
היא הסתכלה בי בעיניים מלאות תמיהה.
"אני חושבת, שאני מבינה מה אתה מחפש, אבל הוא לא אמיתי."
"למה כוונתך?" שאלתי
"איך אני אסביר לך..." היא התחילה להרהר.
"הבט בכוכבים רגע." היא אמרה לבסוף.
הרמתי את ראשי, ויכולתי לראות רק כוכב אחד, משום שהאוויר היה
כבד מזיהום.
"מה הניצוץ היפה הזה לדעתך?" היא שאלה אותי.
"כוכב, כמדומני."
"אתה טועה."
בהיתי בכוכב עוד, בניסיון להבין את דבריה.
"הכוכב כבר מת, ומה שעיניך רואות היא אשליה.
זהו האור ששלח הכוכב לכדור הארץ לפני מותו.
האשליה הזאת היא הצוואה של הכוכב,
כמו שאהבה היא צוואה של המוסר."
הייתה הפסקה קלה בדיבור שלה.
מה שהיא אמרה היה כה טיפשי בעיני, עד שהוא הרגיז אותי.
"מה היא יודעת על מוסר ועל אשליות", חשבתי לעצמי.
"אתה מבין אותי?" היא שאלה, ובאמת ציפתה שאשיב בחיוב.
"אני מבין, אבל את טועה, טיפשה." אמרתי בטון קצת נרגז.
עתה היא הביטה בי בתהיה.
"האמת לא נמצאת מאחורי האשליות, היא נמצאת מעליהן.
את מבינה?
אפילו אם האהבה היא אכן אשליה ותו לא, היא אמיתית, ויפה.
אינך יודעת כלום.
זאת לא אשמתה של האהבה, שאת בחיים לא תצליחי למצוא אותה..."
הנערה השפילה את מבטה, ומחשבות משונות עלו למוחי והכאיבו לו.
קצתי בוויכוח חסר הטעם הזה, ביקשתי את המעיל שלי בחזרה, ועזבתי
את המקום.
אני חושב ששמעתי אותה בוכה בזמן שהלכתי, אך זה לא היה משנה.
הראש שלי כאב, וכל מה שרציתי היה מקום טוב למנוחה...
למזלי, נקרתה דרכי בחורשה גדולה ויפה, ויכולתי לשבת שם על סלע
גדול.
מסביבי היו אורנים, ולרגלי השרתע דשא גבוה ויפה.
הרוח הקרירה והטובה של החורשה הקלה על הכאב.
התפעלתי מהקולות השקטים של הטבע, ומניחוחם הנפלא של מחטי האורן
הקמלים.
לפתע, התעורר בי שוב הרצון להביט במתנה שלי.
הוצאתי את התיבה מהשקית, והוכתי תדהמה.
דרך הניילון, ראיתי כי החלק שחיבר את הפיה למכסה נשבר.
בלי הפיה, חשבתי, הצנצנת לא יפה כמקודם, וגם נותר סימן מכוער.
הוצאתי את שני החלקים מהאריזה, וחשבתי, וחשבתי עוד קצת, ואז
חשבתי עוד קצת הרבה.
ישבתי וחשבתי כל הלילה, הכיצד אוכל לחבר את הפיה לצנצנת.
כאשר חשכת הלילה החלה לדעוך, הפיתרון עלה באפי;
לקחתי מהשרף החזק של האורנים, וחיברתי בעזרתו את הפיה למכסה.
לצערי הרב, חלק מהשרף ניגר על הצנצנת, ולא עלה בידי לנקות
אותו.
בנוסף על כך, לא יכולתי לחבר את הניילון הקרוע, והריפוד הכתום
של התיבה נחתך, וחשף את הקרטון האפור.
היופי של המתנה שלי נהרס, חשבתי.
איך יכולתי עכשיו להעלות חיוך על פניה של האהבה?
לא ידעתי מה לעשות, שוב הרגשתי בילבול.
רוח קרירה הפנתה את מבטי כלפי מטה.
הבטתי בפניה חסרות החיים של הפיה, ונזכרתי בבקשה שלה למצוא את
האהבה ולהוקיר לה תודה יחד אתי.
נזכרתי גם בדברי הנערה, על כך שהאהבה היא תירוץ לצד הרע של
האנושות.
תחושה איומה התפשטה בכל גופי..
עתה יכלתי לראות, לראות כלום.
הריקנות שלי השתקפה בעיניה המתות של הפיה.
כל אותו היופי היה רק אשליה, תעתוע אכזרי של המוח האנושי.
לא נתתי עוד למחשבות להמשיך ולעלות למוחי.
רגש עז וחסר מעצורים דחף את כולן החוצה בצורה של דמעות.
עליכם להבין, כי לא היה זה בכי כלל.
זוהי הדרך של הגוף שלי לפלוט את המחשבות הקשות לעיכול,
כמו שהוא פולט שיירי מזון.
דרך אותן דמעות הניגרות מעיני, ראיתי שמשהו עומד מולי.
שמעתי קול רך שואל אותי לשלומי.
הרמתי את ראשי הכבד, והרגשתי בטוח במה שראיתי.
ראיתי שזוהי אהבה, בעצמה, אך לא בכבודה.
תווי פניה צעירים אך מעוותים, גופה החשוף רופס ומלא נמקים,
ושיערה הארוך יבש כמו קש.
היא הביטה בי בעיניים נוצצות אך חסרות רגש לכאורה.
"מה שלומך?" היא שאלה.
"שלומי אינו בכי טוב, אהבה" עניתי בלחש.
השפלתי את מבטי, וראיתי את שאריות הקבר של צנצנת הפיות.
היא הביטה בי, ופניה לא הביעו דבר.
לא הייתה בה אפילו טיפה אחת קטנה של יופי.
"מה עשית לצנצנת?" היא שאלה בקול קריר ונטול רגש.
התחלתי לחפש במוחי תשובה שתוכל להסביר הכל, אך לא מצאתי.
הרי שמוחי בידיוק הספיק לנקות את עצמו ממחשבות, והוא היה כמעט
נקי.
"עמוד והתייצב מולי," שמעתי את הקול שלה מנגן בתודעה שלי, "הבט
בי ואמור את אשר על לבך."
הקשבתי לה, קמתי, ועמדתי בידיוק מולה.
היישרתי אליה את מבטי, והיינו באותו גובה.
עיני שקעו בעיניה, ועיניה שקעו בעיני.
אני תקשרתי אתה ללא דיבור, אלא דרך העיניים.
ידעתי שזוהי ההזדמנות הנכספת, אך בלבי הייתה רק שאלה.
"האם ניתן להשיב את החיוך לפניה של הפיה?"
היא העמיקה בי את מבטה הקר, ועיניה ענו לי,
"לא."
"היכן היא נמצאת כעת?"
"לא" עיניה ענו בשנית.
"מה כוונתך? התשובה "לא" אינה עונה על שאלתי."
"לא" עיניה ענו בשלישית.
דממה כבדה ירדה על שנינו.
דופק הלב שלי נפסק לכמה רגעים, מותיר אותי נקי לחלוטין.
פה ושם הוא הפגין פעילות, מספיקה רק כדי להשאירני בחיים.
הרגשתי בהירות שכמותה לא ידעתי אף פעם.
ידעתי, שהתשובות של עיניה היו חסרות משמעות, ושטחיות, בידיוק
כמו דיבור.
באותו רגע לא חשבתי ולא הרגשתי, רק ידעתי דברים.
יכולתי לראות יותר, יכולתי לראות מעל ומעבר, מעל האמת.
לפתע, היא חייכה אלי.
ידעתי כי זהו החיוך היפה והמקסים ביותר שאפשר לראות.
חיוך שמאיר גם את החשכה הגדולה ביותר.
היא חייכה אלי, ואני חייכתי אליה.
הרגשתי את הרוח הלילית עוברת דרכי, ואז יכולתי לתקשר אתה
באמת,
דרך כל ההוויה שלה.
חשתי את מאוויה ותקוותיה, ורק אז ידעתי מי היא באמת.
הייתה זאת הפיה, הפיה היקרה שלי.
לבי הוסיף עוד פעימות, ויכולתי לתקשר אתה דרך הנפש.
"מה שלומך?" שאלתי בהתרגשות.
"שלומי אינו בכי טוב" היא ענתה בטון עצוב.
"אני מצטער, מצטער כל-כך, אני רוצה לעזור לך..." נפשי יצאה
לקראתה.
אז היא פתחה את פיה הקטן וצחקה צחוק קטן ויפה.
ההתרגשות מהצחוק החזירה את קצב הלב שלי לקדמותו, ושוב יכולתי
לתקשר אתה רק באופן שטחי, דרך העיניים.
"חשבתי שאת האהבה" אמרו עיני בלי טיפת אכזבה.
"לא." היא אמרה.
"זה לא חשוב בעיני, היות וגם ככה אין לי מה להביא לה."
"לא" היא אמרה בשנית.
"פיה, פיה יקרה שלי, האם את סולחת לי...?"
"לא" היא אמרה בשלישית.
באותו רגע לא הייתה לי דרך לדעת מה כוונתה האמיתית.
ניסיתי שוב להוריד את קצב הלב שלי, כדי לחזור לבהירות
המוחלטת.
במקום זאת, הקצב גבר, והמחשבות החלו לנבוט מחדש בראשי.
מולי ניצבה שוב הדמות הנשית הכחושה.
הכוכב האחרון והיחיד בשמיים נעלם.
הפה הקטן שלה התעקם מעט, ודמעות החלו לזלוג מעיניה חסרות
ההבעה.
לא הייתי צריך להתאחד עם ההוויה שלה כדי להבין אותה, והיא ידעה
זאת.
אתם מבינים, כי לא היה זה בכי כלל.
זוהי הדרך של הגוף שלה לפלוט את המחשבות הקשות לעיכול,
והמחשבות האלה-
הן האהבה, בכבודה ובעצמה.
גל של מחשבות ורגשות הציף אותי, ואז האהבה ניגרה גם מעיניי.
"אהבה, אני מוקירה לך את תודתי," אמרה הפיה בקולה הקטן, דרך
הדמעות.
"אהבה, גם אני מוקיר לך את תודתי." הוספתי.
אותן דמעות צרבו את עיני, והייתי מוכרח לעצום אותן לרגע.
בעיני העצומות, ראיתי את דמותה של הפיה הקטנה בדמעה.
הדמעות נרגעו,ושוב פתחתי את עיני, אך מולי לא ניצב דבר.
הפיה נעלמה.
פתאום הראש שלי נהיה כבד מאוד, לא הייתי בטוח בכלום.
הבטתי סביבי, וראיתי שהכל נעלם: התיבה, הניילון, והסרט הכתום.
פתאום, חשתי בנוכחות מוכרת לידי.
מצד ימין הופיעה יד מושטת, מחזיקה בכוס מים.
"תשתה כבר.." אמר לי קול מודאג.
תפסתי את הכוס ביד רועדת ושתיתי, ורציתי להודות עליה.
לידי ישבה הנערה שפגשתי בלילה.
"תודה לך."
"בבקשה. הייתי חייבת לך."
הראש שלי התחיל להסתדר, והיא החלה להתעניין במעשי:
"מה לעזאזל הבעיה שלך?" היא שאלה אותי בטון משונה,"יש לך מושג
איזה אנשים נמצאים כאן בלילה?"
הבטתי בה, בעיניים נקיות מדמעות, היא נראתה עייפה מאוד, ובגדיה
הקצרים היו קרועים במקצת .
"אז מה את עושה כאן בעצם?" הסתקרנתי.
"זה לא משנה, בכל מקרה. מה שחשוב הוא שמצאתי אותך בזמן."
"שוב תודה..."
שנינו פיהקנו בו זמנית, על שנינו עבר לילה ארוך.
נזכרתי בשיחה הקודמת שלנו.
"אני מצטער" אמרתי לה בקול עייף.
"על מה?"
"מצטער אם היעלבתי אותך קודם, כשאמרתי שאת לא יכולה למצוא
אהבה.
את בכית..."
"אה, זה? זה..בסדר," היא ענתה בקול חלש, "שנינו דיברנו
שטויות".
היה אז רגע ארוך ונעים של שקט.
היא הייתה מאוד עייפה מהלילה, ואני הייתי עייף מהכל.
כעבור רגע, היא נרדמה, נשענת על אחד האורנים, ומחזיקה בידי.
השמיים קיבלו גוון אדמדם, וקרן השמש הראשונה הפנתה את מבטי
כלפי מטה.
לרגלי עמדה הצנצנת, בלי העלים היבשים, ובלי מכסה הפיה.
נטלתי את הצנצנת בכפיי, וקרבתי אותה לאפי.
הרחתי את הריח הסינטתי שעוד נותר בה.
ניחוח בלתי נסבל.
התחלתי למלא את הצנצנת באדמה, באימפולסיביות מוחלטת, עד שכל
החלל התמלא בה.
כשסיימתי, טמנתי את הצנצנת בגומה קטנה באדמה, בין האורנים,
במקום שהחלטתי לקרוא לו "מקלט הלבבות".
הבטתי אחורה, וראיתי את הנערה ישנה בשקט,בוודאי חולמת חלומות
יפים.
כיסיתי אותה במעיל שלי, על מנת שלא תתקרר, ויצאתי לדרכי.
פסעתי במהירות בשבילי הערים והיערות האינסופיים,
בלי לדעת לאן אני הולך ולמה.
חשבתי על הפיה.
חשבתי על הנערה.
אפילו חשבתי קצת על אהבה.
מאז ועד עולם, המחשבות האלה יזכירו לי את מקלט הלבבות,
המקום שבו נחה לה צנצנת פיות.
אותו מקום נפלא וקסום, אליו לא אצליח לשוב עוד לעולם...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.