ניקוטיה הייתה פייה קטנה, מאוד קטנה, שחיה לה בעיר הגדולה,
בדירתו של  צעיר שלרוב לא היה בביתו. היא חייה לה חיים די
משעממים, ועסקה בעיקר בשוטטות ברחובות. היתה לה סטייה קטנה,
שנבעה בעיקר מסקרנות, וכשלא שוטטה, נהגה לעבור בין דירות
ולבחון את חייהם המוזרים של בני האדם.

כריס היה בחור צעיר, שחי לו בדירה משלו, באותה עיר בדיוק. הוא,
כמו צעירים רבים, עבד בחברת היי טק ביום, וערך מסיבות בלילות.
אחת המסיבות שארגן, הייתה מסיבת תחפושות גדולה.
לו, לחברים שלו,  ובעיקר לאנשים שכלל לא הכיר. אבל כריס לא היה
מהטיפוסים שמתחפשים.
כשכולם הגיעו בתלבושות שכורות ומושקעות, הוא מצא לנכון לשים על
ראשו כתר זול וגלימה מאולתרת.  הוא העביר את הלילה בשתיה,
בצחוק ובריקודים.
באותו ערב שוטטה לה ניקוטיה ברחובות, ובמקרה שמעה מוסיקה שבקעה
מדירה בסביבה. הסקרנות כבשה אותה באותו הרגע, והיא הלכה לה
לכיוון ממנו הגיע הרעש. היא נכנסה אל הדירה בדרך שרק פיות
מסוגלות להיכנס לדירות, והביטה במתרחש.
כל מיני מוטציות עמדו שם. ספק חיות, ספק בני אדם. כל מיני
חפצים חיים, כל מיני טיפוסים מופרעים. היא בדיוק התכוונה לברוח
כשבמרכז החדר הבחינה במלך. הכתר הבוהק שלו, והגלימה הזוהרת
היפנטו את ניקוטיה שעמדה והביטה בו במבט מלא הערצה. היא מצאה
את המלך שלה. היא התאהבה בו במקום.

מדי יום נהגה ניקוטיה לבקר בדירתו של המלך. היא ישבה בכל מיני
מקומות בחדרו- על השידה, על הארון, לפעמים אפילו על הרצפה
מולו- אפילו לא להסתתרה, והביטה בכל מה שעשה.
למרות שכלל לא דיברה איתו, אפילו לא החליפה איתו מבטים ,הייתה
ניקוטיה מוקסמת ממנו ומהליכותיו.
היא האמינה שעם קצת מאמצים מצידה, היא והוא עוד יהפכו להיות
המלך והמלכה של העיר הגדולה. אך היא הייתה קטנה מכדי שיבחין
בה, ולא הבינה זאת.
מה לא ניסתה ניקוטיה.
היא כתבה לו מכתבים, אך הוא לא ראה אותם מכיוון שהיו קטנים
מדי. לרוב פשוט זרק אותם לפח יחד עם שאריות הפיצה מהלילה
ובקבוקי הקולה הריקים.
היא הרבתה להכין לו מתנות, אך גם אותם לא ראה מאותה הסיבה. וגם
אותם זרק שוב ושוב מבלי לשים לב, או פשוט דרך עליהם בטעות.
שעות בלתה בביתה, בכוונה להיראות הכי טוב מולו, אך הוא לא
הבחין בה, לא משנה כמה יפייפיה הייתה. הוא עבר מולה כמה פעמים,
אפילו הביט ישירות בעיניה, אבל לא הבחין בדבר .
היא אפילו נעמדה מולו וסיפרה לו כל שעל ליבה, אך הוא לא ראה
ולא שמע דבר.
היא לא הבינה מדוע מתעלם המלך שלה ממנה. היא הניחה שמשהו לא
בסדר אצלה.
כשלא הצליחה למצוא את הבעיה, מלונכליה קשה אפפה אותה.
פייה בדיכאון אינה פייה. היא מאבדת מזוהרה,מכוחותיה, מיופיה,
מתמימותה. היא באותה מידה יכלה להיות חרק קטנטן עם כנפיים. וכך
ראתה את עצמה.
כשלא ישבה בביתה עסוקה בבכי, בשתייה, בשינה, ובאכילה כפייתית,
היא ישבה שעות בביתו, מביטה בו ומעריצה אותו מרחוק. וכך עשתה.
יום יום, שנה אחר שנה, ומצבה רק הדרדר יותר ויותר.

השנים עברו, כריס הכיר נערה צעירה ויפה ששמה דיואן. הוא בילה
איתה את רוב זמנו, עד שיום אחד החליט להציע לה נישואים. הם
נשאו במהרה, וכעבור זמן מה הביאו ילד לעולם.
לאורך כל הזמן הזה הייתה ניקוטיה עדה לכל רגע בחייהם המשותפים.
היא הבינה כי כבר לא תהיה מלכה לעולם, ושנאה את היצור הקטן
שהיה כל מה שהייתה פעם; תמימה, יפה, מטופחת, זוהרת, קסומה.  
כל נשיקה או חיבוק שלהם הפך את מצבה לגרוע יותר ויותר וכבר
מזמן שהפסיקה להיות פייה.
כבר לא הייתה הילה מסביבה, לא חיוך על פניה. היא כבר לא טרחה
לטפח את עצמה, אפילו לחזור הביתה לא טרחה. לא היה טעם בזה כך
חשבה.
היא ידעה שאותו רגש נוראי ירדוף אותה בדירתה בדיוק כמו שבדירתו
של כריס, ושהמראה של כריס ומלכתו יחדיו לא יניח לה לנפשה. אז
היא נשארה.

ערב אחד, החליטה לעשות דבר מה בכדי לשנות את מצבה העגום. היא
נערה את כנפיה, סדרה את לבושה, ושטפה פניה. כשהייתה מוכנה,
לקחה תנופה קלה, קפצה מהשידה בדירתה, התעופפה קצת, ובפעם
הראשונה מזה שנים חייכה חיוך מהול בתקווה מסויימת.
היא ריחפה לכיוון החלון, ולפני שהספיקה להיפרד מביתה לשלום
צנחה אל מותה.
דקות לפני כן, הקריאה המלכה דיואן לנסיך הקטן  סיפור אגדה לפני
השינה. סיפור רגיל, על גמדים, ענקים, פיות, ודרקונים.
לאחר שקיבל נשיקת לילה טוב, התכרבל הנסיך בשמיכתו ומלמל
לעצמו:
"אני לא מאמין בפיות".