כשייוולד לי הבן שמעולם לא רציתי, אני אקרא לו הראל.

אני שומעת ציוץ צפורים, מבעד לחלון הקטן אני רואה שקדיה בשיא
פריחתה. נדמה לי שאני מתעלפת.

ילדה קטנה בתספורת קארה, שערה חום ועיניה חומות, יושבת לשולחן
אוכל גדול בבית לא שלה. מעל השולחן תלוי שעון קוקייה גדול
ועתיק, על השולחן לפניה מונחת צלחת זכוכית חומה ובה, יושב בתוך
המיץ הכתום שלו- פלפל ירוק ממולא. הילדה מסתכלת על הצלחת,
בחילה עולה בה מריחו.
צל גדול נופל על פניה ועל פני השולחן. הילדה נוטלת את המזלג
ונועצת את אחת משיניו בפלפל, מתווה בו קו קטן קרוע. היא מוציאה
מתוכו בעזרת ידה ארבע גרגירי אורז ומכניסה אותם בזהירות לפה.
"למה את לא אוכלת?" שואל הצל.
"אני לא אוהבת פלפל ממולא", עונה הילדה בשקט.
"את חייבת לאכול", אומרת האישה הדתיה.
"אבל אני לא אוהבת את זה", מתעקשת הילדה. היא שומעת את שאר
הילדים משחקים בחוץ, בטנם ממולאת פלפל ממולא.
"עד שלא תאכלי אסור לך לקום מהשולחן", אומרת לה האישה והולכת
למטבח להכין בלינצ'ס במילוי שוקולד או גבינה, לפי בחירה.
כל הילדים אוכלים את הבלינצ'סים בתיאבון, רבים על בלינצ'ס
השוקולד האחרון ורק הילדה הקטנה עוד יושבת מול הפלפל בבטן
מקרקרת.

"תאכלי, תאכלי" היא אומרת לי מבעד לערפילים.
"מה? מה?" אני צועקת, "מה את רוצה שאני אוכל?"
המיילדת, בחלוק לבן, מסתכלת עלי במבט מוזר. "תלחצי, תלחצי",
היא אומרת לי.
"לא רוצה!!!" אני צועקת פתאום בלי לשים לב.
"אין לך ברירה", היא אומרת לי בשקט. היא דווקא נחמדה, המיילדת
הזו. דמעות עולות בעיניי.

"אני מכירה אותך מאיזשהו מקום?" שואלת המורה למתמטיקה את הנערה
הצעירה בשיער הירוק, שהחליטה להופיע לשיעור האחרון. המורה
נראית כמו הכלאה בין ריטה לאחינועם ניני, "בואי כלה" מתנגן
ברקע.
"אולי אם עברת במקרה בגן העצמאות לאחרונה", עונה לה הנערה. "אם
ראית שם חבורה של ילדים ששיערם צבוע בכל צבעי הקשת, יושבים עם
בקבוק וודקה, כוסות פלסטיק והמון חפיסות של קאמל. אולי משם".
"אולי", אומרת המורה ופונה לכתוב תרגיל על הלוח.

"אולי תעזרי לנו?" מבקשת המיילדת ברוך.
"לא רוצה!" אני מתעקשת.
"אבל התינוק שלך רוצה לצאת", היא מנסה לשכנע אותי בהגיון.
"אני לא ביקשתי ממנו!" גם אני מתעקשת.
"הוא לא שואל אותך!" עצבנות מסתמנת בקולה ואני מתחילה לפחד.
"טוב", אני אומרת ולא מתכוונת לדברי.
"אבל אם זו בת אני זורקת אותה לפח", אני אומרת. הרופא מזועזע.
נדמה לי שהם מתחילים לחפש שם את המספר של העובדת הסוציאלית.

"הכל יהיה בסדר", אומרת העובדת הסוציאלית בקול שלמדה בפקולטה
איך מפיקים, לילדה בת ה- 12 שיושבת על הכסא במשרדה. לא עומד
ביניהן שולחן, הלוואי שעמד.
"זה קשה שההורים גרושים, נכון?" היא שואלת את הילדה.
"בכלל לא, גם אני אתגרש כשאהיה גדולה!" היא רוצה לענות לה אך
במקום זה אומרת לה: "יא זונה!", היא קמה מהכסא, ורצה החוצה
בטריקת דלת. היא חוצה בריצה את העיר, עוברת בשוק, מזל שאף מחבל
לא התפוצץ שם.
הילדה מגיעה לביתה בלי נשימה, לוקחת שלוק מונטולין ונכנסת מתחת
לשמיכה.

"טוב, טוב, אני לוחצת!" אני אומרת לחבורת המסטולים מאפידורל
שעומדים סביב הרגליים שלי ובוהים בי. "רק אל תביאו לי את
העובדת הסוציאלית שתסתכל לי גם היא בין הרגליים".
"על מה היא מדברת?" אני שומעת אחות צעירה לוחשת למישהו ירוק
שאני לא רואה, נדמה לי שהוא לובש מדים.

מתחת לשמיכה. מתחת לשמיכה אין כלום והכל טוב. בעולם של החלומות
הכל אפשרי ואף אחד לא מציק. אפשר לישון גם מאה שעות רצוף אם
רוצים, הזמן יחלוף יותר מהר.  
הבנות התאספו והחליטו לזמן אותה לשיחה. הן משרתות 6 בעמדה,
עובדות במשמרות. כבר הרבה זמן הן לא ראו אותה, כשהיא לא במשמרת
היא ישנה. "איך אפשר לישון כל כך הרבה?" שואלת אחת החיילות את
חברותיה בעודה מניפה משקולות במרץ. "לא יודעת", עונה אחרת
באדישות תוך כדי כרסום במבה.

פתאום מופיע איש אחד, שאני לא מכירה. הוא מחזיק בידיים שלו
תינוק שדומה לי. התינוק נראה בדיוק כמוני, כשהייתי תנוקת. אני
יודעת את זה מהתמונות.
האיש הזה מדבר אלי אבל אני לא שומעת מה שהוא אומר. אני נזכרת
שאני מכירה אותו מאיזשהו מקום, נראה לי שזה האיש שלא יודע
לדבר.
האיש מגיש לי את התינוק, אני נבהלת, למעשה, אני חשה בעתה. כל
הגוף רועד לי.
אני שומעת את הידיד הכי טוב שלי מתקופת נעורי אומר לי: "יש לך
סימפטומים של היסטריה", זה מרגיע אותי, אני מנסה להירגע.

חיילת צעירה יושבת על מיטה במרפאה בבסיס טירונות, החובשת מגישה
לה שקית נייר, היא נושמת לתוך השקית.
"שום דבר!" פוסק הרופא המילואימניק שבינתיים מדמיין את המאהבת
שלו בעירום מלא, "זה היפר ונטילציה! את צריכה לנשום עמוק
ולהירגע", הוא מכוון את דבריו לחיילת הצעירה שלא שומעת אותו
וממשיכה לנשום לתוך השקית.
בחורה צעירה יושבת על כורסא ורודה בחדר טיפול, מתחתיה שטיח
סגול פסטל. "אם לא תסתדרי אפשר להיעזר בכדורים", מסבירה לה
הפסיכולוגית, שאתמול צבעה את שיערה לשחור-פחם. "יש לי חברה
פסיכיאטרית שאני עובדת איתה, מקסימום נשלח אותך אליה", מחייכת
הפסיכולוגית לבחורה.

"מי אתה ומה אתה רוצה?" אני שואלת את האיש, קולי רועד באופן
בלתי רצוני.
"אני בעלך", הוא עונה לי באדישות שלא מתחברת לי עם הסיטואציה,
לפחות אני כבר שומעת אותו, אני מנסה לנחם את עצמי.
אני מסתכלת על האיש שטוען להיות בעלי ולא זוכרת מתי התחתנתי.
האיש הזה שמן ואצבעותיו קטנות ורזות, אני לא נמשכת אליו. אני
מנסה לדמיין אותנו שוכבים ולא מצליחה.
הוא ממשיך לדבר ואני שוב לא שומעת, רק רואה את שפתיו נעות,
הלוואי וידעתי לקרוא שפתיים, אני חושבת לעצמי ומחווה לעברו
תנועה שבשפת החירשים פירושה- "לך תזדיין". הוא לא שם לב אלי
ושואל אותי-
"את רוצה להחזיק את התינוק?"

נערה בת 17, לבושה בשמלה צמודה עם פרחים ורודים על רקע שחור,
יושבת עם משפחתה ועם החבר שלה בבר- מצווה של בן דוד. החבר שלה
לא טוב בדיבורים, אבל הוא נורא נחמד ומחייך לכולם. בין
השולחנות העמוסים כל טוב שהוצבו בגינה מסתובבים אנשים שהיא לא
מכירה וביניהם אישה צעירה שמחזיקה על הידיים שני תינוקות -
תאומים. אחד חמוד והשני לא.
"אני רוצה להחזיק אותו!" מתחננת הנערה בפני חברה, "תבקש ממנה
אותו לכמה רגעים!" היא לוחשת לו.
"לא נעים", הוא לוחש לה בחזרה.
"בבקשה, תבקש בשבילי!" היא מתחננת.
"את מי מהם?" הוא שואל.
"את החמוד!!" היא עונה בזעם.
החמוד יושב על ברכיה לא מרוצה. יש לו ריח מוזר.

"את רוצה להחזיק את הבן שלנו?" שואל אותי האיש.
"טוב, נו, תביא", אני מושיטה ידיים ועושה טובה. אני לא מאמינה
שהדבר הזה יצא ממני.
התינוק שלי נח בחיקי.
"מכוער קטן", אומר האיש וצוחק אלי.
"אמא שלך מכוערת!" אני עונה לו בכעס. "הוא דווקא יפה בעיניי,
יצא דומה לי, ברוך השם".

חיילת בשיער קצר עם ג'ל ועיניים חומות יושבת עם חייל יפיפה בעל
עיניים ירוקות בתחתית הר של חצץ בקצה של גדוד. הם נחים אחרי
מלחמת החצץ שעברו לפני רגעים מספר, ואלה שיחות השלום.
תחילה הם מתנשקים נשיקה ראשונה, יש להם טעם טוב ושניהם
מתרגשים. מזל שמצאו זה את זו.
אחרי כן הם נפנים לדבר:
"תגידי", הוא שואל, "איך את אוכלת במבה?"
"יש שיטה קבועה!" היא עונה לו בהתלהבות, "תמיד אני לוקחת אותם
מהשקית בזוגות, אוכלת אחד בצד ימין ואת השני בשמאל, בתורות".
"יווו, נכון!! גם אני", הוא אומר לה ומנשק אותה שוב.
מוחבאים ביחד במיטה הצבאית, שכפ"ץ משמש להם ככרית ושק"ש
כשמיכה, הם מצהירים אחד בפני השני על אהבתם.
אחרי הלילה הזה הם לא יתראו עוד לעולם.

"תזכיר לי איך קוראים לך?" אני שואלת את האיש.
"את לא נורמלית!" הוא אומר לי.
"אתה לא נורמלי!!" אני מטיחה בו.

היא יושבת בליל הסדר לבד, היא והתינוק שלה. על השולחן מצות,
חרוסת שהכינה בעצמה לכבוד החג ובקבוק חלב של התינוק.
"מה נשתנה הלילה הזה מכווול הלילות, מכווול הלילות? שבכל
הלילות אנו יושבים בין קרובים ובין מסובים, בין קרובים ובין
מסובים, הלילה הזה הלילה הזה אני ואתה יושבייים הלילה הזה
הלילה הזה אני ואתה יושבים".

הראל זה שם של מלאך, ומלאכים חסרים לנו בעולם הזה.