לפני הרבה שנים, בעמק קטן וירוק, שכנה לה עיירה קטנה ומקסימה.
בעיירה הקטנה גר איש קטן שרצה יותר מכל לעוף. אותו איש קטן היה
קם כל יום מוקדם בבוקר, מצחצח שיניים, מתלבש והולך עד קצה
העיירה הקטנה, שם עמדה לה גבעה קטנה. כשהגיע למרגלות הגבעה החל
מטפס ולא עצר לנוח עד שהגיע לפסגה. אח"כ היה יושב במשך כמה
שעות על קצה הגבעה, מקשיב לרוח, מתבונן בתנועות הציפורים שחלפו
מעליו ומנסה למצוא צורות בעננים. לבסוף, כשהרגיש האיש הקטן
שליו לחלוטין, היה מתרומם בזהירות (ישיבה ממושכת הייתה גורמת
לו לעקצוצים בברכיים), עוצם את עיניו, פורש את ידיו הקטנות
ונותן לרוח החמימה לנשוב תחת זרועותיו. האיש הקטן היה נושם את
הרוח, חושב מחשבות שמחות (כמו שראה פעם באיזה סרט ילדים ישן,
כשעוד היה ילד) וקופץ מקצה הגבעה. לאחר שהיה פוקח את עיניו,
היה תמיד מוצא את עצמו על האדמה הקשה למרגלות הגבעה, כשבגדיו
מאובקים וקרועים מהאבנים החדות. מאוכזב, היה חוזר אל ביתו,
נכנס למקלחת ונותן למים החמים לשטוף את העצבות מגופו. כך, בכל
יום היה מתעורר עם תקווה חדשה בלבו, איזשהו זיק של שמחה
שבזכותה, כך האמין, יוכל לרחף כמו נוצה באוויר.
יום אחד, לאחר שפקח את עיניו, שמע לפתע קולות המולה בוקעים
מכיוון הגבעה הקטנה. הוא התלבש בזריזות ורץ במהירות עד לקצה
העיירה, שהייתה שקטה מהרגיל באותו הבוקר. הוא הגיע מתנשף אל
קצה הגבעה, כאב הולם בברכיו כמו בתוף ישן שאינו מתוח. הוא הרים
את עיניו ולתדהמתו ראה את כל תושבי העיירה הקטנה מנופפים
כמשוגעים בידיהם וקופצים אחד אחרי השני במורד הגבעה הקטנה.
אחרי כל אדם שנפל מתגלגל לאדמה, חבול ושרוט, פרצו שאר האנשים
בצחוק רם ופניהם העליזות גילו שמחת חיים גדולה, שהאיש לא הכיר
שקיימת בתושבי העיירה (שהיו רוב הזמן ממורמרים, בשל היותם קטני
קומה). אפילו האנשים שקמו, מנערים את האבק מבגדיהם, צהלו על
רוח השטות שנפלה בהם. האיש הקטן גירד את ראשו המבולבל ופנה
לאחד האנשים, זקן בעל שיער ארוך ולבן:
"מדוע כה שמחים אתם?", שאל האיש הקטן, "הרי אינכם מצליחים לעוף
ואף גרוע מכך - אתם חוזים בכישלונכם פעם אחר פעם. האם לא אבדה
תקוותכם לגעת בשמיים"?
הזקן, שהיה חכם בנוסף להיותו זקן, חשב מעט לפני שענה לאיש הקטן
בחיוך:
"תקוותינו אינה אבדה ואיננו צוהלים כיוון שאיבדנו את דעתנו.
שמחים אנחנו כי איש קטן אחד הזכיר לנו שהתקווה נמצאת בכל אחד
מאתנו תמיד, גם אם לפעמים נראית הדרך בלתי אפשרית והכישלון
מציץ לו במורד הגבעה הקטנה. שמחים אנחנו כי כעת יש בנו את
ההבנה שהרוח, העננים, הציפורים והשמיים אינם מטרות בלתי
אפשריות, כי אם חלק מהעולם הקטן שאנו חיים בו ושמוטב ללמוד מהם
את הטוב, מאשר לראות בהם סמל לכישלוננו התמידי."
האיש הקטן, שבאותו רגע זקף קומתו ולא נראה קטן במיוחד, פרש את
זרועותיו לצדדים, עצם את עיניו והתקדם לקצה הגבעה. ללא היסוס,
זינק זינוק קצר ועף כמו נוצה באוויר. מוזר, לאחר שפקח את עיניו
ואיבק את בגדיו הקרועים, נראה היה כי האדמה הקשה והאבנים שתמיד
הכאיבו לגופו הקטן היו רכים מתמיד.

והאיש הקטן חייך.