אני שם את הלפ- טופ על הברכיים ומדליק אותו. חגורת הבטיחות
לוחצת לי קצת בבטן, אבל אני לא משחרר אותה, כי הנורה עוד לא
נכבתה. שעה וחצי אחרי ההמראה ועוד לא כיבו את הנורה הזאת, מי
יודע? אולי זה מקולקל? אולי זה מעיד על סכנה? אבל  אין בי פחד
כי אני יודע שמה שצריך לקרות יקרה ואם זמני למות הוא עכשיו, אז
מי אני שאתווכח? ואם הדרך שלי ללכת מפה זה בהתרסקות מטוס, אז
זה מה שיהיה.  בסך הכל  המוות הוא חלק מהחיים.
הופס, המטוס נכנס לכיס אויר, רעידות רעידות, אני לא מצליח
לכתוב. אין לי יותר מדי מה להגיד על הועידה האחרונה. והם עוד
רוצים סיכום דיון ארוך ומפורט, כולל  מצגת ממוחשבת. סתם
פלצנות. הרי את כל הדיון הזה אני יכול לסכם בשתי מילים -  "היה
משעמם" . ואם הם יבקשו ממני להרחיב, אז אני יכול להגיד "היה
משעמם מאוד". במקום זה אני צריך לכתוב משהו עם הרבה מילים
לועזיות ומילים גבוהות. סתם, ממש סתם.
עכשיו לרעידות של המטוס מצטרפת תחושה לא נוחה בגב. אני מסתובב
אחורה כמה שאני מצליח כדי לראות מה פשר הדבר. מלאך עם עיניים
כחולות וחיוך קטן יושב מאחורי ובועט להנאתו במושב שלי. ילד
חמוד. שבועט לי בגב. נו טוב.
השימוש במילים הפך למיותר, הרי יש כל כך הרבה דברים שלא ניתן
להביע במילים ומי בכלל קבע שכל דבר צריך לתאר? כשהייתי בתאילנד
וישבתי על הסלע הגדול בים, ראיתי את הזריחה ואת כל הצבעים שהיו
והרגשתי הכל. לא ידעתי אם זה יפה, מדהים או מרגש (להיות נוכח
לתחילתו של יום חדש והכל), לא תיארתי את זה במילים, פשוט הייתי
שם והרגשתי את זה. אבל אחר כך כשניסיתי לתאר את זה לאנשים זה
נשמע כל כך סתמי. ישבתי על הסלע וראיתי את הזריחה. וואוו, נורא
מרגש. כולם עושים את זה בתאילנד, אז מה?
אז הפסקתי לנסות לתאר לאנשים דברים, כי מה הטעם?
גם הפסקתי להגדיר לעצמי מה טוב ומה רע. הכל הולך. אין אמת אחת
לכולם וכל אחד מבין מה שהוא רוצה וזה על הכיפאק.
בגלל זה אני לא מבין את הויכוחים הבלתי פוסקים על אמונה ודת,
זה מאמין באלוהים, אחר מאמין בגורל, אחד מאמין בבודהא, יש כאלה
שמאמינים בגלגול נשמות ומי צודק? כולם.
אם הייתי יכול הייתי מעלים את האמונה מן העולם. היא סתם גורמת
לאנשים לשנוא אחד את השני. כל המלחמות בעולם הן בשם האלוהים.
בשם האמונה. אז לא חראם? יש כל כך הרבה כעס מיותר בעולם. כל כך
הרבה אנרגיה שלילית שאנשים משדרים אחד לשני. זה ממש חבל. כי
הרי אין סיבה לכעוס. אין סיבה.
הילד החמוד מאחורי עוד לא מיצה את עניין הבעיטות וזה קצת מתחיל
להציק.
ילד חמוד, באמת. מלאך. אבל חלאס!
אני, למשל, מאמין בטבע. העולם הזה הרי היה עוד לפני שהגענו, זה
לא אנחנו שיצרנו אותו, ההיפך הוא הנכון- הטבע יצר אותנו. כולנו
יצירות של הטבע, וכל יצירה היא בפני עצמה יפה ומיוחדת. כן,
כולנו נשמות יפות. הבעיה היא שרוב הנשמות היפות האלו כלואות
בתוך תכתיבים חברתיים, נורמות, חוקים, חומות של ציניות שסוגרות
עלינו ובשביל להגיע לנשמה של הבן אדם, אתה צריך להפיל אלף ואחד
מחסומים. כמעט כל האנשים מוקפים במחסומים, שנוצרים בגלל פחד.
רק בגלל פחד. מפחדים מה יגידו עליהם, מפחדים להיפגע, מפחדים
להרגיש, מפחדים ממה יהיה. מה יהיה....
אני אומר- יהיה טוב. חייב להיות.
פאק. איזה ילד מעצבן. מה קורה עם ההורים שלו? הם לא שמים לב
שהוא בועט לי בגב?  לא. הם עסוקים בלקנות איזה שעון נורא יקר
מהעגלה של הדיוטי פרי.
חומרנות. חומרנות זאת מחלה. מחלה ממארת שצריך להעלים מן העולם
איכשהו.
כל ההתעסקות הזאת ברכוש. בלצבור דברים. כאילו שזה שווה משהו אם
בפנים הכל ריק לך. אז יש לך המון חפצים ובית ואוטו. יופי. אבל
אם בפנים בתוך הנשמה אין לך כלום. אז מה זה שווה. בחיים לא
תהייה מסופק. אני הייתי יכול לחיות רק על מים ולחם, אבל אמא
שלי היתה הורגת אותי אם היא היתה יודעת שככה אני חי. אז קניתי
אוטו יפה ויש לי דירה גדולה ובגדים יפים. שתהיה רגועה. אני
אישית ממש לא מתחבר לכל הקטע.
שיואו איזה ילד קרצייה! מה נסגר איתו? מה הקטע של לבעוט במושב
כמו איזה מפגר??
פעם מישהו אמר לי שאני פלצן. וואלה הבנתי למה הוא חושב ככה, כי
הוא לא מספיק פתוח לקבל את התובנות שלי. זה נראה לו פלצנות.
הוא אמר לי שהכל פקה פקה ושאם אני באמת מאמין בכל מה שאני
אומר, אז למה יש לי אוטו ודירה ומלא דברים יקרים. ואמרתי לו
שבכיף הייתי יכול להסתדר גם בלי כל הדברים האלו. לא שיש לי
סיבה. אבל אני יודע שהייתי יכול.
הרעידות כבר נפסקו בלי ששמתי לב והנה אנחנו מתקרבים לנחיתה
ואני טופח לעצמי על השכם שהצלחתי לא להביא לילד האדיוט הזה
סטירה. ותודה לאל שהגענו בשלום. וואלה לא התאים לי למות.