כמה זמן אני יכול לשבת ככה? כמה זמן עד שייגמר האוויר בריאותיי
החלשות? כמה זמן עד שימאס לי לשבת פה? כמה זמן עד שמישהו ישים
לב?
אני כאן, יושב, מחזיק את האוויר בפנים, לא נושם. עוצם את
העיניים, לא רואה. מנסה להקשיב, אולי אי שם רחוק, בשקט המאוס
הזה, אני אשמע צליל מוכר, צליל שיחזיר אותי למקום ממנו באתי.
אני עדיין יושב, מרגיש כאילו עברו שנים מאז שלקחתי את הנשימה
האחרונה לתוך ריאותיי. אני שומע חתולה קוראת לגוריה לחזור, אך
הם לא עונים. אני שומע את הגעגוע, את הכאב הרחוק ביללה שלה.
אולי, אם אשמיע קול, מישהו ישמע את אותו הדבר בקולי החנוק.
לא, זה לא עזר. עדיין אין קול החוזר אליי חוץ מיללת החתולה
הבודדה. אני ממשיך לשבת ולהקשיב. משק כנפיים עובר מעליי וחיוך
של קנאה נמרח על פניי. פתאום אני מרגיש משהו מתחכך ברגליי, אני
פותח את העיניים ורואה חתול קטן, מגרגר בהנאה כשהוא מתגרד על
קרסוליי. אני שולח יד כדי ללטף את גבו, הוא מסתכל עליי וקופץ
הצידה, מביט בי במבט שואל, ואז רץ לעבר קופסה קטנה לא רחוק
מאיפה שישבתי.
הוא מגיע אל הקופסה, שולח אליי שוב את אותו המבט, וקופץ
לתוכה.
אני קם ומתחיל ללכת אל הקופסה. והיא כאילו מתרחקת אבל לא מספיק
מהר. אני מגיע אליה ורואה שכתוב עליה בגדול ואדום "חיים" אני
מנסה לפתוח את הקופסה, ותוך חלקיק שניה היא נעלמת.