זיהיתי את פניה רק מלטיפתה של קרן האור הראשונה את מצחה. כזה
היה מצחה, חלק, לבן, טהור שכזה. לא הבנתי ולא אנסה להבין מדוע
זה פניה הילכו בי כשפים, רק לדעת זאת מספיק.
האור המשיך וחשף את עיניה. בורקות הן, מדהימות. אמנם ממצמצות
הרבה, אך מעצם היותן קטנות הפכו הן לכמעט פס. פס שאינו בקו
ישר, מעוקל במעין קשת הפוכה מתמשכת. ומתוך פס הלובן זוהר
ומבליט את הזהב שבתוכו.
בשניות של בהירות התאהבתי בה שוב. כל רגע שהיה בה, נמשך כנצח.
עמה בחיקה הייתי כנוסע בזמן. נצח עבר בין ניע לניע. בין נשימה
לנשימה, ואני אינני זקן כלל.
בלכתה לה לאיטה, על גופה חלפו פסים של אור אשר חדרו מן
התריסים, ירדו מראשה לכתפיה, מותניה, ישבנה, ירכיה וקרסוליה.
כמו מחפשים למצוא דבר מה בגופה העירום.
בין נים לנים אמרה שלום, נישקה. שערה הרטוב נפל על לחיי,
שפתותיה הרטובות השאירו סימן, חותם.
בין נים לנים שמעתי צעדיה, דלת שנסגרה, רעש עמום, יללות
מטרידות. צלצול עצבני ומהדורת חדשות לקונית.
יופייה איננו עוד, נשימתה חזרה לטבע, יופי וטוהר התערבבו באחד
עם האכזר והלא הגיוני. שלמות.
ואני בין נים לנים מחכה לנשיקת בוקר-טוב. להתעורר.