הבטתי על הדרך בא הלכתי, היא הייתה שחורה, מפחידה. הבטתי על
רגליי אשר המשיכו לזוז עליה, ללא כל פקודה ממני. עולות,
יורדות, ללא מטרה מסוימת, פשוט עושות זאת. מתלכלכות מהדרך
השחורה. מדי פעם, הייתי יכול לשמוע מהן תלונה קטנה, אך הדרך לא
השתנתה.
הבטתי סביב, לחקור את המקום המוזר בו אני מהלך. לידי הילך איש,
הוא היה שחור, כמו הדרך. ניסיתי להוציא מילים מפי, אך מסיבה לא
ברורה, לא הצלחתי. פתחתי את פי, במאמץ גדול לומר "שלום" ויצא
לי, "גה גה". האיש הביט עלי בפליאה.
לפתע הופיע מולי איש, מטושטש. משום מה, הרגשתי אליו קירבה
מוזרה, ללא יכולת להסביר.
"יפה!" הוא אמר לי, בין הטשטושים יכלתי להבחין בחיוך. "עכשיו
תגיד 'אבא'."
"למה למהר?" אמר לפתע האיש שלידי. הפינתי מבטי אליו, ממשיך
ללכת, ושמתי לב לכך שצבעו השתנה, קיבל גוון בהיר יותר. מהר
שלחתי מבט לעבר הדרך, גם היא נהייתה בהירה יותר. החזרתי מבטי
לעבר האיש שלידי, מנסה לקשר ביניהם.
"אבא!" המשיך האיש המטושטש משלפני בקול מטומטם למדי.
"ששש!" קרא האיש שלידי, אך האיש המטושטש לא הקשיב לו.
"א-ב-א!" אמר, באותו קול מטומטם.
מה אתה רוצה ממני? חשבתי לעצמי, מי אתה?
האיש שילדי נאנח, רציתי לשאול אותו "מה?", אך עוד פעם יצאו לי
זוג מילים חסרות משמעות לחלוטין.
"הוא א-ב-א," אמר לי, כאילו אני איזה מפגר שצריך הסבר מיוחד.
ואז הבנתי מי האיש המטושטש.
"א-ב-א!" קראתי, באותו קול מטומטם שבו דיבר מי שכנראה היה אבי.

"וואו!" קרא אבי, שעכשיו כבר לא היה מטושטש, בצירוף קריאות
פליאה שמחות. לא הצלחתי להבין עם הוא באמת מתרגש מזה, או רק
עושה את עצמו. הבטתי אל האיש שלידי, הגוון שלו היה כבר הרבה
יותר בהיר, כך גם גוון הדרך. כל הזמן הזה המשכתי ללכת, לא
הצלחתי לעצור. הילכתי הרבה, וצעדיי רבו, והדרך נראתה נצחית.
דברים שונים הופיעו, דברים נעלמו, ואני המשכתי ללכת.
"כמה זמן אני כבר הולך?" פניתי אל האיש שלידי, נפעם מהעובדה
שאני מסוגל לדבר.
"במקום הזה," אמר לי בעודו מחייך קצת, "אין זמן."
מוחי עבד על זה, מנסה לפענח, אך לא הצליח.
"תבין כשתגדל." אמר לי האיש המטושטש. זה משפט שאבי, ואמי שאותה
הכרתי כמה זמן אחר-כך, נהגו לומר. עד עכשיו חשבתי שהאיש שלידי,
שונה מהם, שפוי, אך כנראה ששום דבר שאפגוש על הדרך הזו, יהיה
שפוי לחלוטין, ואכן כך היה. פגשתי נשים וגברים. אנשים מרושעים,
"מורים" כך מסתבר שקוראים להם.
וכך הדרך נמשכה, מדי פעם מחליפה צבע: אדום, ירוק, כחול. מסיבה
לא מובנת, כשהדרך נהייתה כחולה, מספר הנשים גדל. שמתי לב לעוד
דבר, כשהדרך מחליפה צבע, גם האיש לידי, שהמשיך להלך שינה צבע,
לפעמים לאותו צבע ולפעמים לצבע שונה.
כך המשכתי ללכת, לפעמים מתעייף, ורוצה להפסיק ללכת, אך לא
יכול. עם זה כבר השלמתי.
לי ולאיש שלידי היו שיחות, הוא הסביר לי כל מיני דברים שלא
הבנתי, חוץ מאחד.
"לאן אני הולך?" הייתי נוהג לשאול אותו.
"לא יודע," היה עונה ומושך בכתפיו, "תחליט אתה."
כל פעם הייתי שואל זאת מחדש, מקווה לתשובה, וכל פעם היה עונה
לי. מדי פעם היה מתעצבן, וצועק לי את התשובה בתוספת "תבין
כבר!" כשהיה מתנהג ככה, היה צבעו אדום כהה, וצבע הדרך היה
אפור. אך לבסוף היה נרגע, ושיחותינו היו ממשיכות. לאחר כמות
מסוימת של הליכה, הרי אין ביכולתי למדוד בזמן, כי לפי דברי
האיש שלידי, הוא לא קיים, קרה הדבר הבא שבלבל אותי לגמרי.
"תגיד," פניתי אליו בקול מהורהר, שלמדתי לעשות מאבי כשהקשיב
לדברי אמי, שלא פסקו, "זה גיהינום או גן-עדן?"      
האיש חייך וקול צחקוק קטן יצא מפיו, "לא זה ולא זה." אמר.
שלחתי אליו מבט מבולבל ואובד עצות, מחכה לתשובה.
הוא הביט בי ואמר, "אלה החיים."