בכל בוקר כשאני קמה אני שמה את הלב והמצפון בתוך קופסה קטנה
בכיס כדי שאני אוכל לחשוב ולהרגיש ,אולי אפילו לזכות מקום
ראשון בהצגה. אני משתתפת בצערם של האבלים, מזדעזעת כששומעת את
החדשות.
לפני שבוע שמתי את הקופסה במגירה התחתונה ושכחתי ממנה. התקציב
להצגה נגמר ושלחו את כל השחקנים הביתה.
לאף אחד לא אכפת, לכולם נמאס לעבוד בשביל משכורת מינימום ובכל
מקרה למי יש כבר כוח לזייף בכי, והרעיונות למשפטי התנחומים
נגמרו כבר מזמן.
אז הפסקנו להתבייש והפסקנו לבכות, לך מת אח? אז מה לי מתו
שלושה בני דודים. אז לך ואל תחזור לפני שימותו לך לפחות שני
ילדים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.