לפני הרבה מאד שנים, כשהציפורים רק קיבלו כנפיים, כל בעלי
החיים בעולם חיו רק בעמק אחד. העמק הזה, היה מאד, מאד עמוק
והיה מוקף הרים עצומים וגבוהים, שאפילו הציפורים לא הצליחו
לעבור אותם. בין החיות בעמק התהלכה אגדה, שצדם השני של ההרים
הוא סוף העולם, ומי שיחצה את ההרים ייפול לתהום וימות. אף חיה
לא ניסתה לטפס על ההרים או לחצות אותם לצד השני.

יום אחד העמק הפך להיות צפוף מאד בחיות. הן רבו על שטחי
המחייה, המזון ומקורות המים, והחיים בעמק הפכו לבלתי נסבלים.
ככל שהימים חלפו כך החיות היו אומללות, מדוכאות ונואשות יותר,
עד ליום שהן החליטו להתכנס ולנסות למצוא פתרון.

והאריה אמר: "אין לנו מקום אחר ללכת אליו. העמק הזה הוא של
כולנו ואנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד עם מה שיש."
"מה," שאלה הזברה בזלזול, "אתה רוצה להגיד לי שאני צריכה
לדמיין כאילו יש לי מספיק עשב, כשבעצם אני גוועת?"
"לא!" אמר האריה "אני מתכוון שחייב להיות מקור נוסף למים,
לאדמה ולעשב, שלא חשבנו עליו עד עכשיו!"
"איך זה?" שאלו כל החיות.
"בשביל זה אנחנו כאן!" אמר האריה. בואו ונחשוב ביחד! בואו
ונבדוק מי יכול לעשות מה, ונראה איך אנחנו יכולים להשתמש
ביכולות שלנו לתועלת כולם."

הכלבים אמרו שהם יכולים לפלס באדמה בריכות כדי לאגור טוב יותר
את מי הגשמים. הציפורים אמרו שהן יכולות לפזר זרעים בשדות
באופן שווה יותר. הג'ירפות אמרו שהן תתאמצנה לאכול רק מהענפים
הנמוכים כדי שהעצים יצמחו גבוהה יותר וכך יהיה יותר מחסה והגנה
מפני השמש הקופחת בקיץ.

כשהגיע תורו של העיט לספר מה הוא יוכל לעשות בשביל כולם, הוא
אמר:
"כל מה שאני יודע זה להתעופף ולהסתכל על כולם מלמעלה. אין דבר
שנעלם מעיני. כל הזמן אני יודע מי נמצא איפה ומה הוא עושה! אבל
אני לא יודע איך אני יכול לעזור במשהו."

דבריו של העיט הרגיזו את כל החיות. חלקם התעלמו ממנו והתנכרו
לו. אך חלקם כעסו, צעקו, ורדפו אותו.

העיט, נעלב עד עמקי נשמתו, והתעופף מעלה, מעלה, הרחק מהעמק
ומהחיות הכועסות, והוא לא עצר. הוא התעופף עוד ועוד, כשפתאום
הוא הבין שהוא עולה גבוה, גבוה מעל להרים.

למעלה, הרוח באוזניו הייתה שקטה, מדהימה ומרגיעה. המרחבי השמים
הפתוחים אפשרו לו לעשות כל מה שהוא רוצה. כשהביט למטה לעבר
העמק והחיות, הוא הבין שמעולם הוא לא התעופף כל כך גבוהה. הוא
גם הבין שמעולם קודם לכן, לא הייתה לו שום סיבה להתעופף כך מעל
העמק, ועכשיו החיות נראו קטנות רחוקות ומצחיקות.

כשהרים העיט את מבטו אל עבר האופק מעל העננים ומעבר להרים
העצומים, הוא ראה לתדהמתו עולם אדיר, ירוק מצמחיה וכחול ממים
המזמין אותו לטעום מיופיו ועושרו באין סוף של אפשרויות. העיט
התחיל לצחוק, לצחוק ולצחוק, והוא כל כך צחק עד שכמעט נגמר לו
האוויר.

כך הוא דאה ונדד לו מעל העולם והחליט שלמרות שהחיות כל כך שנאו
אותו - לא מגיע להן לסבול כמו שהן סובלות. הוא החליט לחזור אל
העמק ולספר להן על העולם האמיתי - ולא כפי שהאגדה על סוף העולם
מספרת.

כשחזר העיט לעמק, הוא התעופף ישר אל האריה, ואמר לו:
"אריה, אריה! האגדה על סוף העולם אינה נכונה!"
"איך אתה יודע?" שאל האריה.
"השתמשתי ביכולותיי, התעופפתי יותר גבוהה מאי פעם וראיתי אל
מעבר להרים. ראיתי שם עולם עצום וגדול שלא נגמר, שממתין לנו
ומזמין אותנו ליהנות מעושרו! נגמרו הצרות! קדימה בואו אחרי!
אני מכיר את הדרך לצאת מהעמק הזה לחופשי!"

אך האריה חשב רק על מעמדו כשליט, על כל עושרו, על הכבוד
והקשרים שצבר עד היום, ועל חוצפתו של העיט המתנשא שרוצה לקחת
לו את כתר ההובלה - וכעס רב עלה בו!
"לא יכול להיות!" אמר האריה. "אתה רוצה להתנקם בי ובכל החיות,
על שגירשנו אותך להרים!" אמר האריה בבוז. "אתה רוצה למשוך את
כולנו לסוף העולם ולהפיל את כולם לתהום!"
"מה, פתאום!" התפלא העיט.
"אז איזה הוכחה יש לך שאין סוף לעולם?" ניסה אותו האריה.
העיט משך בנוצות שלו ואמר "תצטרך להאמין לי, להתאמץ, לבוא
ולראות בעצמך!"
"לך מפה, נוכל!" שאג האריה והורה לכל החיות שלא לדבר עם העיט.

העיט הבין שהדרך בה פנה לאריה הייתה שגויה. הוא הבין שהיה צריך
לתת לאריה את התחושה שהוא, העיט, עומד לרשותו, וכי בעזרת
כישוריו הוא, האריה, יוכל להיתפס כשליט שהוביל את החיות דרך
ההרים אל החופש. אך הוא הבין שהאריה לא חייב להחזיק במידע הזה
לעצמו - וכי עליו להעביר את הידיעה על העושר שמעבר להרים לכל
שאר החיות!

הוא התעופף במרכז העמק וצרח:
"חיות, חיות! יש עולם שלם שמחכה לכולנו מעבר להרים. זהו עולם
אינסופי של הזדמנויות, עושר ויופי! כל מה שאתם צריכים זה
להאמין בעצמכם שאתם יכולים לעבור את ההרים וביחד לחצות אותם
ולהגיע לחיים הטובים - בלי כעסים, בלי מריבות ובלי מלחמות!"

רוב החיות לא האמינו לו, אך היו בודדות שלקחו סיכון. אותן חיות
בודדות התקבצו בהנחיית העיט שהוביל אותן במעברים שבין ההרים,
עד שהגיעו לצדם השני ולחופש. כשסיים להעביר אותם, חזר העיט
לעמק ואסף חיות נוספות.

למרות שהעיט עזר לחיות לעבור את ההרים, הוא מעולם לא הצליח
להביא הוכחה על קיום העולם שמעבר להרים. כל החיות שיצאו לחופשי
מעולם לא רצו לשוב בחזרה לעמק.

עם השנים החיות שבעמק המשיכו לסבול ולהצטופף עד שלבסוף לא היה
יותר מקום לזוז, והחיות פשוט נדחפו בגלל מספרן הרב אל מעבר
לפסגת ההרים ואל הצד השני.

לראשונה הן ראו שהעיט צדק! השמועה פשטה בין רגע, וכל החיות
שעטו מחוץ לעמק, ונעמדו המומות ומהופנטות מגודלו ועושרו של
העולם. החיות כל כך שמחו שבין לילה התהפך עולמן והן זכו לשחרור
המיוחל. אך הן גם הצטערו. הן הצטערו על כל אותן שנים אבודות
שהן סבלו תחת צפיפותו של העמק. הן הצטערו על שחיו בפחד מתמיד
מסוף העולם, והן הצטערו על שזלזלו בעיט.

מאז בכל בעיה שהחיות נתקלות, הן לא רק חושבות על הפחד, הסבל,
והמגבלות שלהן אלא גם על נקודת מבטו של העיט ועל מה שנסתר
מהעין, ושואלות את עצמן: "איך אנו יכולות לנצל את היכולות של
כולנו, לראות את מה שנגלה, לחשוף את מה שנסתר ולהשיג את מה שלא
הצלחנו להשיג עד היום?"