ביום שאבא עזב את הבית אימא התחילה להשתגע.
זה היה בדיוק באותו יום שהתקבלתי לנבחרת התיכון בכדורסל וחזרתי
כל-כך מאושר הביתה שלא היה ממש אכפת לי שהוא לא שם.
אבל לאימא זה היה אכפת.
היא דרשה שאני ואח שלי נוציא מהבית כל דבר שמזכיר, נראה או
נשמע כמו אבא.
את המיטה הזוגית שלהם היא ניסרה לשניים וזרקה את החצי שלו.
גם את כל התמונות שלו שהיו בבית היא זרקה לפח ואת הכורסא שלו
בסלון תרמה לעולים חדשים.
כשסיימנו את "טיהור" הבית כהגדרתה והתיישבנו לנוח, היא הסתכלה
עליי ואמרה "דני, אתה יודע שיש לך את העיניים שלו"
ככה היא קראה לו מאז שהוא הלך. "הוא" כאילו אין לו שם.
בהתחלה לא הבנתי למה היא מתכוונת.
היא הסבירה לי שזה לא יכאב וזה ממש יעזור לה אם היא לא תצטרך
לראות כל הזמן את העיניים שלו מול הפנים שלה.
ניסיתי לשכנע אותה שזה יפגע בראיה שלי אם היא תוציא לי את
העיניים ואפילו הבטחתי לעצום עיניים כל הזמן שאני לידה אבל זה
לא עזר.
בסוף הצלחתי לשכנע אותה שהיא תוציא לי רק עין אחת.
האמת, היא צדקה וזה באמת לא כאב כשהיא עקרה לי את עין שמאל.
בבית ספר צחקו עליי וקראו לי "משה דיין" וכל מיני שמות וכמובן
שגם הודחתי מנבחרת הכדורסל כי די קשה לכוון לסל עם עין אחת.
אחרי שבועיים אבא חזר הביתה והוא ואימא השלימו והכל חזר
לקדמותו.
אבל אני, שחקן כדורסל כבר לא אהיה.