האיש האדום ברמזור והשמש
עמדו והסתכלו עלי
ועל ארשת פניהם יותר משמץ לגלוג
למראה מבט העגל מוכה ההלם שלי אז הסברתי להם
שראיתי אותך
נשענת לאחור,
גבך אל שולחן העץ הפשוט,
מרפקייך עליו,
ישבנך האלוהי, פילנתרופי ורך קצת יותר ממה שנחשב כרצוי
חברתית,
בעיניי היה התגלמות ונוס בבשר
יחידי ביקום ומונח באצילות שופעת מתק על מושבו של אותו שולחן
עץ
פשוט, בקפה דשא, באוניברסיטה שעל הר הכרמל.
את היית  מעט משוכה לאחור, רק מעט, גבך מקומר בגמישות חסונה
של אלילה צעירה ונוטפת בריאות חושנית
תווי פנייך היו נדיבים ואגדתיים, פניה של אידיאה נשית מארץ
שאיפותיי בעלמת-כלולות
קולך ושפת הגוף שלך וצחוק הפעמונים ברוח שלך
כולם היו גדושים להתפקע תום וחן וחסד חד-התמזגותיים
ומהזווית שבין כתפייך לשולחן
ראיתי את בית השחי שלך, חלק וזוהר באור נגוהות
ועורך וכתפייך ובית השחי שלך היו כל כך
העור והכתף ובית השחי של אשת חלומותיי
ששכחתי לנשום, שכחתי לחשוב, שכחתי את החיים
הייתי ישות אמורפית צפה בך, מעלייך, בתוך נבכי נשיותך,  
בין רגליה של הקרינה המתיאס-מולרית שמסביבך, מחריש ומתהווה
בך:
אפילו שלא הורדת לרגע את משקפי השמש השחורים שלך
בקלות ובלי מילים      
לקחת אותי אל הים הכחול שבעינייך
ולא אדע שלווה
עד שאגמור, בתוכך,
את חיי החיפוש בזר ואת אי השקט
מאז שהייתי ילד חלמתי עלייך, חלום מתוק שלא בא אפילו קרוב
למימוש
עד אותו הרגע שבו כל החלקים האבודים התחברו פתאום בהרמוניה
- שמעתי מגופך את ז'קלין דופרה מנגנת את הקונצ'רטו של אלגר -
כשראיתי אותך
נשענת לאחור על מרפקייך
על שולחן העץ הפשוט
ונדלקתי
בלהבות שעלו ממך
והבטחתי לעצמי
שעוד אסיר מעל פנייך
הינומה.
האיש האדום ברמזור והשמש
ענו "נראה אותך",
וחזרו על זה שוב, בהטעמה,
"נראה אותך".