כשהייתי בת 14 הכרתי את עידו.
מהיום הראשון ידעתי שאני רוצה אותו.
התאהבתי בו ממבט ראשון.
וכמה שבועות אחרי זה הוא כבר היה שלי, חבר שלי.
אהבתי אותו יותר מכל דבר אחר.
בלעדיו חשבתי שאין לי חיים.
לא יכולתי לראות את עצמי מסתדרת בלעדיו.
ויום אחד הבועה שלי התנפצה והייתי צריכה להסתדר בלעדיו.

עידו הושיב אותי על הספסל והתיישב לידי.
"תקשיבי לין אני חושב שמיצינו את הקשר שלנו."
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"אנחנו ביחד כבר כמעט שלוש שנים ואני מרגיש שמיצינו הכול שאין
כבר מה לעשות."
"בטח שיש. יש זוגות שמחזיקים הרבה יותר זמן ותמיד יש להם מה
לעשות."
אני חושבת שיותר ניסיתי לשכנע את עצמי מאשר אותו. אבל לא רציתי
שהוא יעזוב אותי, הוא היה הכול בשבילי. אהבתי אותו כ"כ...
"אין כבר מה... אנחנו הולכים לסרט חוזרים אליי או אלייך מדברים
שוכבים נרדמים קמים.
יום למחרת יושבים עם כולם.
אח"כ אני בא אלייך או את אליי ושוב פעם שוכבים נרדמים קמים.
דיי לין זה כבר מיצה את עצמו..."
"אבל אפשר לעשות משהו אחר, הכול אפשר אם אתה עדיין אוהב
אותי."
"אני לא חושב שאני כבר אוהב אותך... אני מצטער."
"אני לא מאמינה... אחרי כל מה שעברנו ביחד, אחרי כל מה שאמרתי
לך ואתה לי אחרי הכול אתה כבר לא אוהב אותי??" שאלתי.
"אני מצטער אבל אני פשוט לא אוהב אותך אני באמת מצטער."
הסתכלתי לו בעיניים, בעיניים שפעם הסתכלו עליי במבט של אהבה
ועכשיו הן ריקות.
התחלתי לבכות, לא יכולתי כבר להתאפק.
"דיי לין בבקשה אל תבכי, זה שובר לי את הלב." הוא אמר.
"את הלב?? הלב שלך כבר לא אוהב אותי אז זה לא שובר אותך."
קמתי במהירות מהספסל והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלי.
עידו הלך מאחוריי ותפס לי את היד.
"תעזוב אותי כבר!!!!" צעקתי והשתחררתי מהאחיזה שלו.

כשישבתי בחדר שלי הסתכלתי באלבום שלנו.
בקופסא עם מתנות ומכתבים שהוא הביא לי.
ובתמונה הענקית שהייתה לי שלנו.
ישבתי ובמשך כמה שעות בכיתי עד שנרדמתי.

עכשיו כבר יש שמש, יום חדש.
ואני עדיין לא מרגישה טוב.
"לינוש יש פה מישהו שבא לראות אותך." אימא צעקה לי.
"שתעלה." צעקתי בחזרה.
הדלת שלי נפתחה ובפתח עמד עידו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי.
"לדבר איתך..."
"חשבתי שאמרת הכול אתמול."
"אני כן. אבל את לא.." הוא אמר.
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך?"
"לא יודע... תגידי מה שאת רוצה, מה שיש לך על הלב."
"מה שיש לי על הלב?? אני אגיד לך מה יש לי על הלב!!!" צעקתי.
עידו התיישב על המיטה וחיכה לשמוע את מה שיש לי לומר.
"אני זוכרת כשהכרנו וישבת איתי בצד ובכיתי לך על היחס של הידיד
הכי טוב שלי ואמרת לי שמגיע לי יותר, מגיע לי שיתייחסו אליי
יפה כמו שצריך.
ואז נישקת אותי. וחשבתי שעוד רגע אני הולכת למות, למות מאושר.
ומאז נהיינו זוג.
וכל יום הייתי כ"כ שמחה.
כי כ"כ אהבתי אותך. התאהבתי בך במהירות כי היית מושלם בעיניי.
ואולי אתה באמת לא מושלם אבל אני לא רואה את זה. בעיניים שלי
אתה הבן אדם הכי מושלם בעולם."
עצרתי רגע בשביל לנשום.
תוך כדי שדיברתי איתו התחלתי לבכות.
"אני זוכרת כשליטפת אותי לפני ששכבנו בפעם הראשונה ושאלת אותי
אם אני בטוחה.
זה היה חשוב לך שאני ארצה את זה.
לא רצית לכפות עליי משהו או לעשות לי משהו רע.
ואהבתי אותך יותר בגלל זה.
וכל יום הרגשתי שאני אוהבת אותך יותר ויותר.
וגם בשבועות האחרונים שלנו ביחד התחלתי לאהוב אותך יותר ויתר
מרגע לרגע.
ובשבילי הזמן המשעמם הזה איתי, כמו שקראת לזה היו רגעים יפים.
רגעים שאני לא אשכח.
אהבתי להירדם בידיים שלך ולקום ולהסתכל בפנים המהממות שלך.
אהבתי את זה!!!
ואז אתה בא ואומר שזה כלום שזה משמעם ונמאס וזה שובר לי את
הלב!!!
אתה שובר לי את הלב!!!!!
אני לא מאמינה שפתאום בבת אחת הפסקת לאהוב אותי!!! איך תסביר
לי איך!!!
אני עדיין אוהבת אותך.."
"לין!!!!!!" הוא צעק באמצע.
"מה!?!?!?" צעקתי.
הוא קם מהמיטה ליטף לי את הפנים ונישק אותי.
הרגשתי איך כל שערה שלי נעמדת מרוב צמרמורת.
עידו השכיב אותי על המיטה ולאט לאט הוריד את הבגדים שלי.
"את בטוחה?" הוא שאל.
"בטוחה..." אמרתי.
ושוב פעם הוא היה בתוכי.
חשבתי שאני חולמת.. זה היה רגע כ"כ מאושר בשבילי...
ואז שמעתי מישהו צועק.
"לין!!!! לין!!!"
נבהלתי, חשבתי שאימא שלי עומדת להיכנס לחדר.
"לין יש ביה"ס!!!" היא צעקה.
פתחתי את העיניים והיא עמדה מעליי.
"יופי קמת... יאללה תתארגני אני אקפיץ אותך."
לא הבנתי מה קורה.
הסתכלתי לצידי ועידו לא היה שם.
לא הבנתי...
ואז הבנתי, זה היה חלום, רק חלום.
התאכזבתי, רציתי שזה יקרה...
קמתי מהמיטה והלכתי להתלבש.
אימא הסיעה אותי לבית ספר.
כשהגעתי ראיתי את עידו הולך עם ליאת הצידה.
הוא הסתכל אליי והשפיל את מבטו.
עידו הלך איתה הצידה, לפינה של החירמונים.
זה שבר לי את הלב לראות את זה...

אבל איכשהו הרגשתי יותר טוב.
כאילו השיחה באמת קרתה, כאילו באמת אמרתי הכול וסגרנו את
העניינים בינינו.