מוקדש ליעקב.
יעקב אתה פשוט... בן אדם מדהים!!!!
וזה מוקדש לך לא רק בגלל שביקשת אלא גם בגלל שחשבתי עלייך
כשרשמתי את זה.....
אני אוהבת אותך!!!!

לילה... חושך... כמה כוכבים עדיין נשארו בשמיים.
אני יושבת על אדן החלון וחושבת.
לא יודעת בדיוק מה אבל העיקר שאני חושבת.
לחלון שלי אין סורגים והחשק שלי לקפוץ ולפרוש כנפיים גודל בי.
אבל כבר למדתי שאנשים לא יכולים לעוף...
בחוץ קר ואני יושבת עם חולצה קצרה ומרגישה איך כל חלק בגוף שלי
קפא.
אני מעבירה את היד הקטנה שלי על הפנים שלי.
הידיים הקפואות שלי מקפיאות לי את הדמעות שזולגות.
אני יורדת מאדן החלון ואני נשכבת במיטה, עדיין מסתכלת על
הכוכבים.
והדמעות ממשיכות לזלוג ואני לא יודעת למה...
אני מתיישבת במיטה ומסתכלת על מה שחברה שלי רשמה לי על הקיר.
ואז אני מתחילה לבכות, לבכות כמו ילדה קטנה.
"אלוהים תחזיר לי אותו!!!!!!!!!! תחזיר לי אותו אלוהים תחזיר
לי אותו!!!!!!!!" אני צועקת וממשיכה לבכות.
ואני לא יודעת בכלל מה אני רוצה שאלוהים יחזיר לי אבל רציתי
לצרוח, לצרוח על אלוהים.
אימא שלי נכנסת לחדר עם מראה מפוחד.
אני יודעת מה עובר לה בראש...
'הנה זה מתחיל עוד פעם השיגעון התחיל שוב'
ואבא שלי נכנס אחריה עם התרופות שלי שהוא מכריח אותי לקחת.
אימא שלי מחבקת אותי ואני מרגישה כאילו חזרתי לגיל חמש.
"אימא תבקשי מאלוהים שיחזיר לי אותו רק שיחזיר לי אותו..."
אני מסתכלת עליה ויורדות לה דמעות.
היא בוכה ואני בוכה אחריה.
ולאט לאט אני נרדמת לה בתוך הידיים העדינות והחמות שלה.
בבוקר אני מתעוררת כאילו כלום לא קרה.
מתלבשת והולכת לבית ספר.
אני הולכת עם ידיד שלי לבית ספר מרגישה כאילו אני נורמאלית,
כלום לא קרה אתמול, אין לי מחלה, אני לא חולה.

אחרי שבועיים אני יושבת בחדר וכותבת מכתב לחברה.
ואז זה מתחיל... אני שומעת כאילו מישהו מקלף לי חתיכה מתוך
הראש.
"די... תפסיק..." אני לוחשת ומתנדנדת.
"תפסיק... אל תיקח לי עוד חלק מהשפיות שלי..."
אני זורקת את הדפים ומתחילה לבכות.
"די... בבקשה אל תיקח לי עוד חלק... אני מבטיחה לעשות מה שתרצה
רק אל תיקח לי עוד חלק מהשפיות שלי..." אני לוחשת.
עוברות כמה שניות ואז אני הולכת למטבח.
פותחת את המגירה של הסכינים ולוקחת סכין קטן.
"אני יחתוך אבל תפסיק עכשיו..." אני לוחשת לשד שבראש שלי.
הבטחתי שאני יעשה כל מה שהוא רוצה רק שהוא לא ייקח לי עוד חלק
מהשפיות שלי.
ובלי להבין בכלל שרק זה שאני עושה מה שהוא רוצה לוקח לי עוד
חלק מהשפיות, השפיות שבעצם אף פעם לא הייתה לי...
אני מרגישה שהוא  מפסיק.
בהתחלה אני מהססת... עוברות כמה דקות ושוב פעם אני מרגישה אותו
ממשיך לקחת את אותו חלק.
"טוב טוב אני חותכת רק... רק תפסיק... בבקשה." אני אומרת.
הוא מפסיק ואני מתחילה.
עושה לעצמי חתך קטן ביד וממשיכה להאריך אותו.
"איייי!!!!!!!!!!!!!!!!!" אני צועקת.
אימא שלי רצה אליי רואה אותי מלאה בדם.
היא מתחילה לרעוד, לפחד, לבכות כמו תמיד.
"דניאל תפסיקי דניאל בבקשה תפסיקי..." היא מבקשת.
היא לוקחת לי את הסכין ואני בוכה לה.
"לא אימא!!!!!! השד ביקש שאני יחתוך בבקשה אימא...!!!!!
הוא ייקח לי עוד חלק הוא ייקח לי עוד חלק..." אני אומרת לה.
"עוד חלק ממה ילדה שלי?" היא שואלת ובינתיים מתקשרת למוסד שכבר
הייתי בו.
"עוד חלק מהשפיות שלי..."
היא מסתכלת עליי ואני רואה את הפחד בעיניים שלה.
"אל תפחדי אימא...
אני צריכה שאת תהיי חזקה כי אני מפחדת..." אני לוחשת מבין
הדמעות שלי.
היא מחבקת אותי ומניחה את השפופרת.
אני מסתכלת עליה, על האימא שתמיד הייתה לצידי, האימא שמאשימה
את עצמה בזה שילדה ילדה פגומה.
והיא בוכה, בוכה כמו ילדה.
"די אימא בבקשה אל תבכי..." אני מבקשת.
ואז אני רואה שחור ואני מתעלפת.

בוקר, קרני שמש זעירים בתוך חדר, חדר קטן ואפרורי.
זה לא החדר שלי...
אני פותחת את העיניים ומסתכלת סביב.
הידיים והרגליים שלי קשורות.
"אימא???" אני שואלת בפחד.
אבל אף אחד לא עונה...
אני במוסד, חזרתי לפה שוב.
הפחד מתחיל שוב פעם.
אני לא אוהבת את המקום הזה...

בוקר, אני מרגישה את השמש מחממת אותי.
"ילדה שלי התעוררת." אימא שלי אומרת ומחייכת.
אני באה להזיז את החתיכת שיער שיש לי על הפנים ואני לא מצליחה
להזיז את היד, אני קשורה.
"אימא? איפה אני?" אני שואלת בפחד.
"אל תדאגי ילדה שלי, הכול יהיה בסדר..." היא אומרת.
אני מסתכלת מסביב, אני מכירה את המקום, זה המוסד שלי.
"לא אימא תיקחי אותי מפה... בבקשה!!!!!
השד לא אוהב את המקום הזה!!! כל פעם שאני פה הוא נוקם בי.
לוקח לי עוד חתיכה ועוד חתיכה מהשפיות שלי..."
הרופא שלי בא אליי ולוחש לי באוזן.
"אני אגרום לשד להיעלם..."
"אתם לא יכולים לגרום לו להיעלם... כשאימא  ילדה אותי היא ילדה
גם אותו. הוא חלק ממני הוא לא לעולם לא ייעלם..."
ואימא שוב פעם בוכה... מרגישה אשמה כי היא הביאה אותי לעולם,
עולם שאני רק סובלת בו...
"יש דברים שאפשר להסיר...
יש דברים שנולדים איתם שנעלמים." הוא מנסה להסביר לי...
"אבל  לא זה..." אני אומרת חרישית.
"דניאל... את רוצה שהוא ייעלם??" הוא שואל.
אני לא עונה, מסתכלת לנתי (הרופא) עמוק לתוך עיניו החומות,
מנסה לחשוב.. אך הוא שוב מפריע לי.
"את רוצה שהוא ייעלם?" הוא שואל שוב.
"כן..." אני לוחשת בפחד שמא השד יישמע אותי.
"תבטחי בי ואני מבטיח להעלים את השד." הוא אמר.
"אתה מבטיח??? נשבע לי ביקר לך מכל???" שאלתי עם דמעות בעיניים
ופחד רב.
"מבטיח!!!!" הוא אמר בתוקף.
חייכתי אליו, בטחתי בו והאמנתי בו.

אחרי חודשיים במוסד ה"שד" נעלם.
בשיחות שלי עם נתי הוא גרם לי להבין שאני פחדתי להיפרד מהשד
והרגשתי כאילו הוא קיים שם, כאילו זה מקומו.
הוא שלח אותי בחזרה אל העולם ללא שד אך עם כדורים בשביל לשמור
על השפיות שלי.
יצאתי מהמוסד עם חיוך אמיתי על הפנים ואושר בלב.
הייתי בטוחה שהפעם החיים שלי יתחילו להשתנות, אני אהיה שונה,
אני לא אהיה משוגעת...
כשחזרתי לחטיבה כולם שאלו לאן נעלמתי לחודשיים.
אז עם הכדורים זה היה קל להמציא שהייתה לי מין מחלה כזו אבל
עכשיו הכול בסדר ואני פשוט צריכה לקחת כדורים בשביל שהמצב
הבריאותי שלי יישאר תקין. בדרך מסוימת לא ממש שיקרתי...
הייתה לי מחלה, הכדורים בשביל שאני אשאר בריאה...

את החטיבה סיימתי בשפיות מלאה.
עברה שנה וחצי מאז שהייתי פעם אחרונה במוסד ולא היו לי עוד
התקפות.
הצלחתי להתנהג נורמאלי ליד אנשים, כאילו כלום לא קרה...
אבל בכל פעם שהיה לי כאב ראש פחדתי בהתחלה שאולי זה השד שחזר.

כשהגעתי לתיכון לא הרגשתי שונה מכולם.
התקבלתי בצורה טובה.
חודש בערך אחרי תחילת השנה ילד אחד מהשכבה ביקש ממני לצאת איתו
ואני הסכמתי.
הוא לקח אותי לקפה טיילת.
"את רוצה משהו לשתות?" שאל אותי עידו.
את מה שחילקו מקודם."
"את לא רוצה דאקירי או מאליבו או משהו כזה?"
"לא אני לא שותה..."
"אוי אני מתעסק פה עם ילדה טובה."
"אתה מנסה לרדת עליי??" אמרתי  בציניות.
"חס וחסה!"
כשיצאנו מקפה טיילת הסתובבנו בטיילת ודיברנו.
וכל הזמן שהלכנו הוא החזיק לי את היד.
התיישבנו מול הים על החוף והוא חיבק אותי.
לא יכולתי להוריד את העיניים שלי מהים, זה ריתק אותי, זה היה
יפה.
"על מה את חושבת?" הוא שאל.
"על כלום. אני סתם מסתכלת על הים."
הסתובבתי אליו וישבתי מולו, הירח היה על הפנים שלי, חייכתי
אליו והוא עשה פרצוף מוזר.
"מה קרה??" שאלתי.
"את יפה... את ממש יפה...
הרקע הזה, איך שהירח משקיף עלייך, החיוך המקסים והעיניים
הירוקות האלו.. את פשוט יפה!"
"תודה..." אמרתי והסמקתי.
הלכנו לכיוון בית האופרה והוא קנה לי ורד והביא לי נשיקה
בלחי.
נכנסו לתוך המונית ונסענו הבייתה.
כשהגענו הבייתה הוא חיבק אותי חזק ונישק אותי בפה.
כמה ימים אחרי זה כשהוא היה אצלי דיברנו עלינו, על מה שיש
בינינו.
"את דבר מיוחד... אני לא רוצה לאבד אותך."
"מה זאת אומרת לאבד אותי?"
"אני לא רוצה להיות ידיד שלך, או בקטע איתך. אני רוצה רציני,
רק רציני!"
"גם אני לא רוצה לאבד אותך..." אמרתי.
"אז עכשיו את שלי, שלי ורק שלי..." הוא אמר וחייך.
מחשבת השייכות שלו קצת הפחידה אותי אבל ידעתי שאני אוכל להסתדר
עם זה.
הוא חיבק אותי חזק וקם מהכיסא בשביל ללכת.
הוא הסתובב אליי בחזרה, התכופף אליי ונישק אותי.
הוא הסתובב בחזרה בשביל ללכת ואני תפסתי אותו.
"אתה חושב שאני אתן לך ללכת עכשיו?! כי אם כן אתה טועה!" אמרתי
ונישקתי אותו שוב.
עידו נשאר לי עוד כמה שעות עד שהוא הלך.

הזמן עבר מהר ובמשך הזמן התאהבתי בעידו.
4 חודשים אחרי שהיינו ביחד באתי אליו בערב.
התיישבנו מול הטלוויזיה בזרועות אחד של השנייה.
זזתי ממנו בשביל להביא את הכוס שלי והוא תפס אותי ומשך אותי
אליו.
"את יפה... את ממש יפה..." הוא אמר לי ונישק אותי.
"אני אוהבת אותך." לחשתי.
"גם אני אוהב אותך..." הוא לחש בחזרה ושוב נישק אותי ארוכות.
"את יודעת מה? חכי שנייה אני עושה לך הפתעה.
אל תצאי מהחדר הזה אל תצאי!!" הוא אמר ויצא החוצה בריצה.
אחרי חצי שעה הוא קרא לי.
הוא הכניס אותי לחדר שלו.
החדר היה חשוך, האור של הנרות מילא אותו, היו כריות על אדן
החלון שהיה פתוח, בחוץ ירד גשם, היה קר.
הוא הושיב אותי על כרית והתיישב מאחוריי ליטף לי את היד.
"קר לי..." לחשתי.
הוא חיבק אותי חזק ונשק לצווארי.
"חכי אני אביא לך שמיכה. "
הוא הביא שמיכה וכיסה אותי. ישבנו שנינו מתחת לשמיכה.
הסתכלתי לכיוון של החדר וראיתי את עצמי במראה.
זה הזכיר לי משהו, משהו מהעבר שלי.
התחלתי פתאום לבכות ועידו לא הבין מה קרה לי.
"מותק שלי מה קרה לך?? ספרי לי בבקשה..." הוא ביקש.
"אני לא יודעת, אני לא יודעת אם אני מספיק בוטחת בך. ואני
יודעת שזה דבר מגעיל לומר אבל אתה לא יודע למה זה קשור..."
"נשמה שלי אני אוהב אותך... למה שלא תספרי לי?? אני מבטיח לא
לספר..."
"אני מאמינה לך שלא תספר... השאלה אם תמשיך לאהוב אותי..."
אמרתי והמשכתי להתייפח מבכי.
"אני אמשיך... אני מבטיח!!!"
"לא יודעת עידו, אני לא יודעת..."
"דיי מותק את יכולה לבטוח בי... בבקשה תבטחי בי..." הוא ביקש.
"אתה באמת אוהב אותי??"
"כן!!!"
"ואתה תמשיך לאהוב אותי לא משנה מה??"
"כן אהובתי..." הוא אמר ברכות וליטף את פניי.
"נולדתי עם מחלה.
לא מחלה בגוף מחלה בראש, משהו פסיכולוגי.
בילדות לא היה לזה ממש השפעה עליי...
בחטיבה כן.
הייתי מתחילה לבכות בלי סיבה, רציתי להתאבד.
הייתי צועקת על אנשים שיחזירו לי דברים או שיביאו לי דברים ולא
ידעתי מה אני רוצה.
הייתי בטוחה שיש לי שד בראש.
וכל פעם שהוא ביקש ממני משהו הייתי עושה את מה שהוא רצה.
גם אם הייתי צריכה לחתוך את עצמי.
יום אחד אחרי שהתאשפזתי שוב במוסד זה עבר לי.
עברו חודשים אבל הפסקתי להאמין לשד.
ואני על כדורים בשביל לשמור על השפיות שלי.
עכשיו הסתכלתי במראה ונזכרתי בתמונה מהעבר.
של איך שהייתי בוכה.
אני זוכרת לילה אחד שישבתי על החלון והתחלתי לצרוח ולבכות עד
שאבא שלי נתן לי תרופות.
אני עדיין זוכרת את המבט המפוחד של אימא שלי.
זה אחד הדברים שאני בחיים לא אשכח..."
עידו היה המום.
הוא לא ידע איך להגיב.
ורק אחרי כמה דקות הוא נזכר לדבר.
"דניאלי יהיה בסדר... את אמרת שזה עבר.
ואת על כדורים שיישמרו עלייך.
ואני אשמור עלייך."
"אתה עדיין אוהב אותי??" שאלתי בפחד.
"בטח שכן!!!"
"עידו אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך... אתה החיים שלי.
אני אוהבת אותך יותר מהכול." אמרתי ונישקתי אותו.

מאז אותו יום החשבתי את עידו לדבר הכי חשוב בחיים שלי. החשבתי
אותו גם כידיד טוב, ידיד נפש.
עידו היה מספר לי הכול, לא היה דבר שלא ידעתי עליו. הוא סיפר
לי את כל הסודות שלו.
הוא גם צירף אותי לדרך חיים שלו.
מספר חודשים אחרי אותה שיחה התחלתי להשתנות ולא בצורה טובה.
כשיצאתי עם עידו התחלתי לשתות.
זה התחיל מדברים קטנים.
בהתחלה זה היה שלוק מהשתייה שלו.
ואז שלוק מהשתייה של חברה שלי.
ומדבר אחד לשני הוא וחברים שלו הזמינו לי דאקירי.
אני התחלתי לשתות את זה והמשכתי הלאה עד שהשתכרתי. חזרתי
הבייתה כשכולם סוחבים אותי.
עידו הכניס אותי למיטה ונשאר לישון על הרצפה למקרה ואני אקיא.
למחרת קמתי עם הנגאובר רציני ובחילה.
כעסתי על עידו שנתן לי להשתכר אבל הרגשתי פתאום שונה, בוגרת
יותר.
זו הייתה מחשבה טיפשית.
קצת אחרי זה התחלתי לעשן.
ולבסוף נשארתי עם זה.
אחרי שנה ושלושה חודשים אני ועידו התחלנו לשכב.
"אמרתי לך כבר עד כמה אני אוהב אותך?" הוא שאל אותי.
"כן..."
"אני אגיד שוב. השמיים הם לא הגבול בשבילי לאהבה שלי אלייך אין
גבול!!!" הוא צעק.
"חחחח אתה טיפשון קטן אבל אני אוהבת אותך בכל זאת." אמרתי
ונישקתי אותו.
התהפכנו על המיטה והורדתי לו את החולצה.
ושוב פעם מצאתי את עצמי באותו מצב.
אחרי זה כשהוא ליווה אותי הבייתה הוא דיבר איתי על המצב שלי.
"אני חושבת שאת שפויה לגמרי, את לא צריכה כדורים." הוא אמר.
"אני לא רוצה להפסיק. הרופא שלי לא אמר לי להפסיק אז למה לי?"
שאלתי.
"כי את סתם לוקחת אותם, שלא תתמכרי בסוף לכדורים. דניאלי איך
את מרגישה? את מרגישה שאת צריכה אותם??"
"לא..."
"אז זהו. אז תפסיקי לקחת אותם."
"טוב אתה כנראה צודק..." אמרתי.
וכמו שהוא ביקש אני הפסקתי.


בחודש הראשון הכול היה בסדר.
זה לא היה נראה כאילו יש לזה השפעה.
אבל אחרי חודשיים ראו את ההשפעה.
קמתי באמצע הלילה והתחלתי לצרוח ולבעוט בקיר.
אימא שלי נכנסה לחדר בהלם.
"אני לא רוצה אותך פה תצאי." אמרתי לה.
"דניאל מה קרה?" היא שאלה.
"איזה חלק מאני לא רוצה אותך את לא מבינה?!
תצאי כבר תצאי!!!!!!!!!!!!!"
"אבל אני רוצה לעזור לך..."
"רוצה לעזור לי?? את לא יכולה!!!
לא היית צריכה בכלל להביא אותי! בשביל מה הבאת אותי? בשביל
שאני אסבול?!"
"לא דניאלי זה לא ככה..."
הלכתי למגירה שלי והוצאתי סכין גילוח.
"אם את לא יוצאת לי מהחדר תוך שתי שניות אני חותכת. אחד...
שתיים." ואז היא סגרה את הדלת.
אבל זה לא עצר אותי...
חתכתי לעצמי חתיכה מהרגל מאחורה.
הדם ירד ואני שמחתי.
עם הדם כתבתי על הרצפה עידו אני אוהבת אותך.
תוך דקה או שתיים נכנסו האנשים, האנשים הרעים שלוקחים אותי
תמיד למוסד.
במוסד הם קשרו אותי והרופא שלי שוב פעם נכנס.
אחרי שבועיים במוסד הוא הוציא אותי אבל שוב פעם על כדורים.
כשחזרתי הבייתה חיכה לי עידו.
"אנחנו צריכים לדבר..." הוא אמר ברצינות.
"ככה אתה מקבל אותי?? שבועיים לא ראית אותי!"
"בואי רגע. אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד."
"למה?!" שאלתי.
"כי ככה..."
"כי יש לי מחלה?"
"כן."
"הבטחת לאהוב אותי... הבטחת לאהוב אותי למרות המחלה..."
"הבטחות אפשר להפר."
לא רציתי שהוא ייראה אותי בוכה אז עליתי למעלה וטרקתי לו
ת'דלת.
ישבתי בחדר ולא יכולתי להפסיק לבכות.
כל השפיות שלי הייתה תלויה בעידו.
עידו היה הכול בשבילי ובשנייה אחת איבדתי אותו.
ירדתי למכולת וקניתי סיגריות.
ישבתי וחיסלתי 2 קופסאות בכמה שעות.
התיישבתי על החלון עם הרגליים בחוץ.
אנחנו גרים בקומה שנייה.
ופתאום זרקתי את הכדורים שלי למטה אחד אחרי השני. ואז רציתי גם
לקפוץ.
כבר לא הייתה לי מטרה, לא היה לי בשביל לחיות.
עידו עזב אותי, אני לבד... לבד...
נתתי לעצמי דחיפה קטנה ונפלתי.
הרגשתי איך כל עצם בי מתרסקת ופתאום ראיתי שחור. שמעתי
סירנות.
ואז הסרט של החיים שלי רץ בעיניים שלי בכמה שניות ושוב ראיתי
שחור.
יום למחרת קמתי והרגשתי שהראש שלי ממש כואב.
פתחתי את העיניים וראיתי את המשפחה שלי.
הסתכלתי מסביבי וראיתי שאני בביה"ח.
"דניאלי שלי... את בסדר?" שאלה אימא שלי.
"כואב לי הראש." עניתי.
היד שלי הייתה בגבס ושני הרגליים שלי גם.
כשניסו לתת לי לאכול לא הסכמתי.
גם לא הסכמתי לשתות אז נתנו לי שתייה דרך אינפוזיה. הדבר היחיד
שרציתי היה למות.
אבל הניסיון העלוב שלי להתאבד לא הלך כמו שצריך.
חברים מהשכבה באו אליי לבקר אותי.
אבל עידו לא בא...
ואני הייתי מבלה את הלילות בבכי, בכי על הילד היחיד שאהבתי
ואני עדיין אוהבת.
הכול התחיל בגללו.
בגללו השתניתי כ"כ...
התחלתי לשתות, לעשן, להפסיק לקחת כדורים.
אבל אני עדיין חשבתי שהוא עשה הכול לטובתי...
אחרי שבועיים עברתי מביה"ח למוסד.
נתי היה מבלה איתי ימים שלמים מנסה לדבר איתי.
ואני שתקתי, לא הייתי מוכנה לדבר.
הייתי יושבת אצלו שקטה לא זזה לא עושה כלום ואיך שהייתי נכנסת
לחדר הייתי מתחילה לבכות.
הייתי מסתכלת בתמונות שלי ושל עידו, נזכרת בדברים שהיינו
עושים.
כ"כ התגעגעתי למגע שלו, לנשיקות שלו.
עקב חוסר שיתוף פעולה עם הרופא נשארתי במוסד.
הייתי סכנה לעצמי, ככה הם אמרו.
יום אחד התגנבתי לחדר התרופות ובלעתי קופסא שלמה של אקמול עד
שהתמוטטתי.
אבל גם הניסיון התאבדות הזה לא הלך כמו שרציתי.
שוב פעם הייתי בביה"ח מקיאה את הנשמה שלי.
ושוב פעם חזרתי למוסד.
כבר חצי שנה הייתי שם.
"דניאל החלטת כבר לדבר?" שאל אותי נתי.
"לא."
"כמה שיותר את שותקת ככה יותר תישארי פה.
אני לא יכול לשחרר אותך, את סכנה לעצמך."
"אבל אני רוצה לצאת. אני לא רוצה להישאר פה."
"אם אני משחרר אותך לכמה שעות, מה את עושה בכמה שעות האלו?"
"קופצת מהבניין שלי." עניתי.
"למה את כ"כ רוצה להתאבד?"
הסתכלתי מחוץ לחלון שלו וראיתי את עידו.
הייתי שמחה, חשבתי שהוא בא לראות אותי.
ואז ראיתי אותו מחבק איזה מישהי ומנשק אותה.
הם נכנסו לאחד הבניינים שליד המוסד.
"אני רוצה להתאבד... תן לי לצאת מפה... תן לי למות..." ביקשתי
בשקט מנתי.
נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות.
"מה קרה??" הוא שאל.
"תן לי לצאת מפה!!! תן לי למות!!! בבקשה נתי אני מתחננת!!!! רק
תן לי למות!!!!" צעקתי.
"אבל למה את כ"כ רוצה להתאבד?"
"כי איבדתי הכול. הדבר היחיד שהיה לי טוב איבדתי אותו. הוא עזב
אותי.
עזב אותי בגלל השיגעון שלי, השיגעון שהוא הביא עליי!!!"
"מה זאת אומרת הביא עלייך?"
"אני ועידו היינו קרובים וסיפרתי לו על המחלה שלי. והוא הבטיח
לאהוב אותי, לאהוב אותי למרות המחלה שלי. ואחרי שהיינו ביחד
שנה ומשהו הוא אמר שאני שפויה, שאני בסדר גמור.
הוא אמר שאני יכולה להפסיק לקחת תרופות.
ואני הפסקתי. ושוב פעם הכול התחיל.
ואז ברגע שהכי הייתי צריכה אותו הוא עזב אותי.
עזב אותי והלך.
ואחרי שניסיתי להתאבד בגללו כולם באו לבקר אותי והוא לא... הוא
היה בבית בטח עם מישהי חדשה.
הוא שבר לי את הלב..." לחשתי לבסוף.
בכיתי בלי סוף, ממש כמו ילדה.
בכיתי עד שלא היה לי אוויר.
ונתי רק הביא לי טישו וחיבק אותי כל הזמן.
הוא לא ידע מה לומר.
לבסוף הוא החזיר אותי לחדר ואמר לי ללכת לישון.
את הלילה ההוא ביליתי בבכי.
כ"כ התגעגעתי לעידו, רציתי שהוא יבוא לבקר אותי, שיאהב אותי
פשוט רציתי שהוא יהיה איתי.
אבל הימים עברו ועידו לא בא לבקר אותי ולא חזר לאהוב אותי.
עברו עוד חודשיים עד שהחלטתי שעידו רע בשבילי ושהגיע הזמן
להפסיק לאהוב אותו.

יום אחד כשבאתי להיכנס למשרד של נתי בדיוק יצא משם מישהו.
הוא היה יפה. הוא הסתכל עליי ונעמד במקום.
אני נכנסתי לחדר והתעלמתי מהמבטים שלו.
חשבתי שהוא אחד חדש במוסד כי לפני זה לא ראיתי אותו.
שבוע לאחר מכן הוא ראה אותי במסדרון.
ראיתי אותו עולה למעלה, לקומה שמעליי.
עקבתי אחריו בשביל לראות לאן הוא הולך.
הוא נכנס לחדר 261, החדר של חיים.
כנראה שהוא לא שייך למוסד, הוא בטח רק בא לבקר מישהו. באתי
להסתובב והוא פתח את הדלת.
הוא חייך אליי ואני לא ידעתי מה לעשות אז פשוט הלכתי.
"היי חכי שנייה!" הוא צעק ורץ אחריי.
"את מכירה אותו? את חיים?" הוא שאל אותי.
"כן מכירה..."
"איך?"
"ראיתי אותו פה... הוא היה יושב למטה בטלוויזיה תמיד בשעה תשע
כל יום." עניתי.
"את גם מפה? מהמוסד? או שאת עובדת כאן?"
לא ידעתי מה לענות...
הוא היה יפה, ממש יפה ולא רציתי שהוא יידע שאני משוגעת, שיש לי
מחלה.
"אני עובדת פה."
"אז אני בטח עוד אראה אותך פה הרבה..."
"אמממ... כן בטח... ביי."
אמרתי והלכתי מהר.

מאותו יום ניסיתי כל הזמן להתחמק.
לא לעלות לקומה למעלה ולא להסתובב במסדרון.
כשהייתי רואה אותו הייתי נכנסת למסדרון אחר ומתחבאת באחד
החדרים, והוא היה מחפש אותי.
"הנה את!" הוא אמר.
"הבהלת אותי..." אמרתי.
"את מנסה להתחמק ממני?"
"לא לא..."
"אז למה תמיד כשאני פה את מתחבאת לי איפשהו?"
"אני לא מתחבאת..."
"בא לך ללכת לשתות קפה כשהמשמרת שלך מסתיימת?" הוא שאל.
"אהה... אני לא טיפוס של קפה."
"בואי, עכשיו זה צהריים.
שבי איתי קצת, נדבר."
הוא הושיב אותי על אחת הספות והסתובב אליי.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"דניאל. ולך?"
"אייל."
התחלנו לדבר ולא שמנו לב לשעה.
ישבנו ודיברנו במשך שעתיים.
וככה כל יום הוא היה מגיע והיינו יושבים ומדברים.
עד שיום אחד הוא שוב ביקש ממני לצאת איתו.
"אני רוצה אבל לא יכולה..." אמרתי.
"למה?"
"אייל אני שיקרתי לך, אני לא עובדת פה."
"אז מה את?"
"אני חלק מפה, אני גרה פה."
"אההה..."
אתה כמו כולם. מנתק איתי את הקשר כי אני פה כי אני 'משוגעת'."
"לא אני לא..."
שתקנו.
"אבא שלי פה. הוא פה כבר כמה שנים. את מכירה אותו, חיים." הוא
אמר.
הייתי בשוק, לא ידעתי שהוא אבא שלו.

שבועיים אחרי זה נתי הרשה לי לצאת מהמוסד לכמה שעות.
אייל לקח אותי לאיזה יער.
הוא הכין לי שם פיקניק.
ישבנו שם כמה שעות עד שהייתי צריכה לחזור.
כשהיינו שם שיחקנו בכדורגל.
"אתה מרמה!!!" צעקתי לו.
"אני לא..."
"אתה כן! אתה נוגע בכדור בידיים!!!"
"זה מותר..." הוא אמר.
"אהה כן?? טוב אז גם זה מותר!" אמרתי ובעטתי לו בביצים ורצתי
לכיוון השער.
"גוווווווווווללללללללללל!!!!!!!!!!" צעקתי.
אייל התפתל מכאבים.
הוא קם אליי הרים אותי בידיים שלו וסובב אותי.
נפלנו על הרצפה והתחלנו לצחוק.
הוא ליטף לי את הפנים ונישק לי את השפתיים.
הסתובבתי אליו ונישקתי אותו.
לא רציתי לעזוב אותו אבל ידעתי שאני צריכה.
חזרנו למוסד והלכנו לראות את אבא שלו.

"דניאל אני חושב שעשינו איתך התקדמות ענקית.
ואני לא רואה סיבה בשבילך להישאר פה.."
"אני יכולה לצאת???" שאלתי בשמחה.
"מבחינתי את יכולה. אבל... הפעם את לא מפסיקה לקחת כדורים עד
שאני אגיד לך..." הוא אמר.
"תודה נתי המון תודה!!!" אמרתי ורצתי לחבק אותו.
כשיצאתי מהחדר שלו בדיוק ראיתי את אייל יורד למטה מהחדר של אבא
שלו.
"אייל!!!!" צעקתי.
"אני משוחררת!!!! אני יכולה ללכת הבייתה!!!"
"אני לא מאמין!!!!" הוא אמר ורץ וחיבק אותי.
"אני יכולה לצאת..." לחשתי כשהייתי בזרועותיו.
"תגורי איתי, אל תחזרי לבית שלך בואי נגור ביחד."
"זה לא מוקדם מדי?" שאלתי.
"שום דבר לא מוקדם, אני אוהב אותך!"
"גם אני אוהבת אותך..."

יצאנו מהמוסד יד ביד בדרך לחיים חדשים.
כמה שנים אחרי כשכבר הייתי נשואה ראיתי את עידו, הוא נכנס
לחנות שלי עם אחת החברות שלו.
לא התייחסתי אליו בכלל.
וכשהוא יצא צחקתי עליו שהוא עדיין נשאר בודד כמו תמיד בלי אהבה
אמיתית.
לי היה את אייל, היה לי הכול כל עוד הוא היה איתי.