אחרי הביקור הראשון של אמא אצלי בניו יורק היא נחתה בארץ
ובחוסר התחשבות מתקדם התקשרה אלי בשבע בבוקר, עם הנחיתה. "את
לא מאמינה מה קרה לי" היא צהלה לתוך שפופרת הטלפון. באותה השעה
לא באמת עניין אותי מה קרה לה. אחרי שבועיים שאמא נחרה לי בבית
זה היה הלילה הראשון שהיה לי סיכוי ממשי לישון טוב. אבל אמא
המשיכה: "פגשתי בחור מדהים בטיסה". התעוררתי מייד. יש גבול.
אמא כל הזמן אומרת שאבא הוציא לה את החשק מגברים, מאז הגירושים
לא היה לה אף אחד ועברו כבר שלוש שנים ונראה שהיא רוצה לסיים
את חייה לבד. פתאום היא מדברת על בחור מדהים שהיא פגשה בטיסה,
זה מספיק מדאיג בשביל שאני אתעורר.
אמא הסבירה שישב לידה בטיסה אחד הבחורים הכי יפים שהיא ראתה
והיא תיחקרה אותו כל הדרך. "נו, ואתם יוצאים?" שאלתי בדאגה.
"מה פתאום, היא ענתה, הוא מאבטח בשגרירות בניו יורק, הוא בן
27, תשיגי את הטלפון שלו ותצאי איתו, קוראים לו יניב".
את יניב לא שכחתי אבל הוא תוייג אי שם במעמקי המוח לימי בצורת
שהגיעו ארבעה חודשים אחרי שמערכת היחסים המורכבת שלי עם גיא
הסתיימה. זה היה, באופן סימלי, בערך שבוע לפני שאמא הגיעה שוב
לניו יורק לצורך ביקור חוזר. עשיתי כמה ברורים לגבי המאבטח
יניב. בעיקר דברים חשובים: עד כמה הוא באמת יפה, האם הוא גבוה,
האם יש לו חברה ומה מספר הטלפון שלו. אחרי כשבוע, כשכל הפרטים
החיוניים היו בידי, אזרתי אומץ וחייגתי. הבחור לא היה בבית. גם
לא ביום למחרת. וגם לא בזה שלאחר מכן. אחרי מספר ימים של
נסיונות לא מבוטלים הוא ענה. הצגתי את עצמי והסברתי לאט וברור
שאמא שלי טסה איתו לפני ארבעה חודשים לארץ, שהם דיברו, שהיא
התרשמה ממנו לטובה, שאני לבד בניו יורק ושאני אשמח עם נפגש.
יניב עיכל את המידע ואמר שהוא זוכר את המתחקרת. דיברנו עוד
קצת, שיחה די לא מעניינת שבמהלכה קיוויתי בשביל אמא שהוא באמת
כזה יפה ושאני לא סובלת את השעמום הזה לשווא. בסוף הוא לקח את
מספר הטלפון שלי והבטיח שיתקשר.
ביום הראשון לא עזבתי את הבית. אחר כך כבר התחיל להיות לי הרבה
פחות אכפת והתנחמתי בעובדה שיש לי מזכירה אלקטרונית ושתמיד
אפשר להשאיר הודעה. אחרי ארבעה ימים שהוא לא צילצל הייתי סתם
מאוכזבת ואמא, ממצב בו היא הבטיחה "אני בטוחה שהוא יתקשר, את
תראי" אמרה "אני במקומך כבר לא הייתי מצפה לטלפון". גם כל
החברות אמרו שאבד המומנטום, אבל המאבטח יניב הפתיע והתקשר
כעבור שבעה ימי עבודה. בלי להתנצל ובלי להסביר הוא שאל מה אני
עושה הערב. אמרתי לו שכלום למרות שכבר הייתי בדרך לפגוש חברים
וכך קבענו בתחנת הרכבת התחתית הקרובה ביותר לאוניברסיטת
קולומביה בחלק הצפוני של העיר. "איך אני אזהה אותך?" הוא שאל
בגבריות ישראלית מצויה. אני אהיה הנמוכה, השמנה והמכוערת עם
החצ'קונים. "מותק" הוא אמר לי "זה מדליק אותי. אני אהיה זה
שמחכה לך במעלה המדרגות של התחנה".
כמה שזה ישמע מוזר, כשראיתי את יניב הבנתי, שכמה שאני לא אנסה,
אשתדל ואתאמץ, לאמא שלי תמיד יהיה טעם יותר טוב בגברים מזה שלי
(רק במידה ולא מחשיבים את אבא שלי). אמא שלי היא אישה שלא
מתפשרת, "גבר שנראה מדהים" אצלה באמת נראה מדהים. ללא כל פגם
נראה לעין. והמאבטח יניב התברר כגבר אמיתי! הוא צעד לעברי
בבטחון, מגוייס בחיוך שרמנטי ומרטיט ובמאה שמונים וחמישה
סנטימטרים מצודדים במיוחד. הוא היה חסון, נראה חזק וכל מה
שרציתי לעשות זה לקרוע ממנו את הבגדים ולצעוק "יאללה בית"ר"
אבל במקום זה חייכתי בביישנות ושאלתי בקול עדין לאן הולכים.
המאבטח יניב לקח אותי לפאב אירי ושיכר אותי עד אבדן חושים, או
דיבור שטויות, במקרה שלי. "תתייחסי אל זה כמו למים" הוא ענה
כשאמרתי לו שאני לא שותה אלכוהול, והזמין לי עוד דלי מלא בנוזל
זהוב ומר. אחר כך עברנו לעוד פאב. בשלב הזה כבר הבנתי שמזל
שהוא כל כך יפה ויש לי על מה להסתכל כי הוא לא כל כך חכם וגם
די משעמם.
- "תגידי" הוא שאל "אמא שלך היתה בשב"כ?".
- "למה? תהיתי בחיוך מזוגג אלכוהול.
- "כי היא שאלה אותי המון שאלות בטיסה. הייתי בטוח שאני בתחקיר
בטחוני".
- "אתה יודע", אמרתי לו, "אח שלי ואני עד היום צוחקים שבכל פעם
שמישהו אמיץ מעז וצועד לתוך הסלון שלנו, אמא שלי מחברת אותו
לאלקטרודות ומתחילה לחקור".
המאבטח יניב צחק. אני אמרתי שכבר מאוחר והוא הציע שנלך לאופנוע
שלו והוא יחזיר אותי הביתה. אחרי שהוא תקע לי את הקסדה ביד הוא
רכן מעלי ושאב לי את השקדים. זה היה נחמד. מזמן לא היה לי דייט
ראשון עם מישהו ונשיקה ראשונה והתרגשות כזאת קטנה והמאבטח
יניב, ברוך השם, ידע איך לנשק אז מצצתי לו קצת את הלשון עד
שהוא צעק מכאבים. אחר כך עלינו על האופנוע ויניב נהג אלי הביתה
בזיגזגים מדיפי אלכוהול.
כשהגענו המאבטח יניב שאל אם אני לא רוצה לעלות. "בטח", אמרתי
לו, "אני אעלה הביתה שלי ואתה תעלה על האופנוע ותיסע מפה".
- "אבל תראי, איך את משאירה אותי ככה?" הוא התבכיין עם זין
עומד.
- "אתה ילד גדול", אמרתי לו, "ואתה תסתדר". נתתי לו עוד נשיקה
והתאדתי מהאיזור.
למחרת המאבטח יניב התקשר ארבע פעמים ולא השאיר הודעה. בנוסף,
אמא בדיוק הגיעה ודהרה איתי ברחבי העיר ובעיקר במעלה הברודווי
ככה שלא היה לי הרבה זמן. בסביבות אחת עשרה בלילה ליניב נמאס
לא למצוא אותי בבית אז הוא התקשר לפלאפון והעברנו שיחה הרבה
יותר משעממת מהשיחה הראשונה שהיתה לנו.
ואז התחיל המשחק. המאבטח יניב התקשר יום כן - יום לא והצליח
לשגע אותי לחלוטין. הוא שיחק אותה קשה להשגה, דיבר על כלום,
שיעמם נורא אבל בכל פעם שניתקנו רק חיכיתי שהוא יתקשר שוב פעם.
רציתי שהוא יציע שנפגש כדי שאוכל לעשות בו מעשים מגונים אבל
הוא כל הזמן עבד וראה חברים. בסופו של שבוע מתיש ומורט עצבים
עבורי ועבור אמא, שהשתגעה מזה שכל הביקור שלה יניב שיגע אותי,
התקשרתי אל העלם והודעתי לו שאני הולכת לסרט, שאני רוצה לראות
אותו ושאני אשמח אם הוא יצטרף. יניב גמגם משהו על זה שהוא עם
חברים ולא יכול אבל כעבור חמש דקות התקשר ושאל איפה ומתי.
כשהגעתי לקולנוע וראיתי אותו הבנתי שהוא אפילו יותר יפה
במציאות מאשר בזכרון שלי. בסוף הסרט התקדמנו לכוון האופנוע שלו
ויניב שאל אם בא לי לבוא אליו הביתה לאיזה קפה או לראות את
אוסף הטלכרדים שלו. ברגע נדיר של כנות ביקשתי לפתוח סוגריים
נקיים ממשחקים ושאלתי "כל מה שמעניין אותך זה לשכב איתי?" יניב
חשב לרגע ואמר: "אם אנחנו בקטע של כנות, אז מאוד נחמד לי איתך
אבל סיפור אהבה לא יצא מזה, ואם לחסוך ממך את כל הבולשיט, אז
כן, אני רק רוצה לשכב איתך".
"טוב" הרהרתי בקול רם "אני אלך איתך הביתה לשתות קפה אבל אני
לא יודעת אם בא לי לשכב איתך" ויניב אמר "את תעשי עם הגוף שלך
מה שאת רוצה".
כשהגענו אליו הביתה, שממוקם בערך שתי יריקות ממגדל האמפייר
סטייט, יניב התלבש עלי כמו זוג גרביונים ולא עזב. אני עדיין לא
ידעתי באמת מה אני רוצה ממנו. הכנות שלו הדהימה אותי ולא הייתי
בטוחה שאם נשכב אני לא אתאהב פה. אחרי הכל, כל בחורה ששוכבת עם
בחור, גם אם זה סטוץ ללילה, מתאהבת בו בצורה זו או אחרת ומי
שאומרת שהיא לא- פשוט משקרת. אז בין נשיכה לליטוף שלחתי אותו
להביא לי לשתות, להטעין לי את הפלאפון ולהשקות את העציצים.
כששאלתי אותו אם יש לו חתול, יניב אמר שאי אפשר להמשיך ככה
ושאני אחליט מה אני רוצה לעשות ואני החלטתי ללכת עד הסוף.
תפסתי אותו בצווארון של החולצה וגררתי אותו לחדר השינה. יניב
לא הספיק להגיד ג'ק ניקולסון וכבר תלשתי לו את כל הכפתורים
מהבגדים. "אלה בגדי מעצבים", הוא צרח המום ואני אמרתי לו שאחרי
שנתיים שהוא גר בניו יורק הוא צריך לדעת שרק תיירים קונים
בבלומינגדייל. השכבתי אותו באכזריות על המיטה והראתי לו מה עוד
אפשר לעשות עם המקום שממנו משתין המאבטח. אחרי רבע שעה של
לקיקות, מיצמוצים וציקצוקים באזור הארוגני, הבנתי שאולי כדאי
לתת ליניב לבטא את עצמו כדי שהגבריות הבטחוניסטית שלו לא תפגע.

יניב התברר כגבר שעושה אהבה בלי לזוז יותר מידי, תוך הססנות
ומחשבה מרובה. כשהבנתי, שאם אני לא אתפוס את הפיקוד על הספינה
כולם יטבעו מעודף שעמום ואף אחד לא יגמור. התחלתי להפוך את
יניב לכל הכוונים תוך פיזור הערות בטון בוטח ואסרטיבי. יניב
היה המום והיה לו מבט מפוחד בעיניים. לזכותו יאמר שהוא שיתף
פעולה. אחרי שני סיבובים זריזים לטעמי הודעתי לו שתהיה גם פעם
שלישית. יניב ניסה למחות אבל לא הלך לו. הוא נראה מותש ומסכן
והיה מפתיע לראות את הדון ח'ואן הבטוח בעצמו מהפאב הופך
לעכברון מפוחד ומבוהל במיטה.
בפעם הזאת צעקתי כל כך חזק שיניב רק ניסה להשתיק אותי "השכנים,
השכנים" הוא לחש. "שיזדיינו השכנים" צרחתי "אני גומרת".
"למה אתה לא מוציא מילה מהפה? " נאנקתי בין גניחה לאנחה
כששנינו מעלים אדים "אני מרגישה כמו נקרופילית". יניב מלמל
משהו לא מובן. "אני עוד אגרום לך לצעוק", הודעתי לו בהחלטיות
ויניב בתגובה נבהל באמת ושאל אם אני מתכוונת להרביץ לו. הבנתי
שעם יניב זה יהיה קשה אז החלטתי להניח לו לנפשו בשלב זה.
אחרי הפעם השלישית יניב הודיע לי שגמרנו עם סקס להערב והודה
שחיסלתי אותו לחודש הקרוב. הוא התוודה ואמר: "את לא החתלתולה
שהצגת את עצמך, יותר נמרת מין הייתי אומר". אחר כך יניב הפתיע
וחיבק אותי ונישק ושאל בקול באמת חמוד "אז על מה מדברים במיטה
אחרי סקס?"
"חכה שניה" עניתי לו "אני כבר מוציאה את הרשימה ונבחר נושא".
- "לא, באמת", הוא אמר,"אף פעם לא היתה לי חברה וכל הבנות
שאיתן שכבתי תמיד שותקות. את נראית לי אחת שמדברת אז על מה
מדברים?" הוא שאל שוב בתמימות מתוקה.
- "בוא ננסה את זה" אמרתי "אני יכולה להשאר לישון פה הלילה?"
- "לא", הוא נבהל והתחיל לקום מהמיטה "אמרנו שזה רק סקס, בלי
רגשות. אני ישן רק עם מי שאני אוהב".
- "טוב" עניתי, "תכין לי משהו לאכול. אני רעבה".
יניב קם ואני אחריו. השעה היתה שתיים לפנות בוקר והוא הכין לי
את ארוחת הערב הישראלית הכי טעימה שאכלתי בחיי. חביתה, גבינה
וסלט מעולם לא היו ערבים כל כך לחיכי והסיבה לא היתה הזיון
הצולע שקדם לארוחה כי אם הטבח המחונן שבישל אותה. אם הוא רק
היה יצירתי במיטה כמו שהוא במטבח הייתי יוצאת מהדירה שלו הרבה
יותר מסופקת באותו הערב.
יניב התיישב על הספה ואכל איתי ובסיום הארוחה נשכבתי, הנחתי
עליו את הרגלים ופצחנו יחד בשיחה על חמלה בזן בודהיזם הטיבטי
והאינטרטקסטואליות של רולאנד בארט. יניב הראה לי ציורים שהוא
צייר וסיפר לי שאבא שלו מת במלחמת יום הכיפורים. אין מה לעשות,
אבל כל בחורה ששומעת שאבא של הבחור המדהים ביופיו שעכשיו זיין
אותה מת, שמה מייד רגשות אמהים ורחמים בקדמת הבמה. פתאום יניב
אמר שזו השיחה הראשונה שלנו שממש מעניינת אותו ואני הסכמתי
ואמרתי שזה באמת שונה לדבר כשהוא לא מנסה להביא אותי כל הזמן
למצב מאוזן ואני צריכה לקלף אותו ממני. אחר כך ביקשתי שוב
לישון אצלו ויניב סרב. עלינו על האופנוע ויניב לקח אותי הביתה
עייף ומותש אבל נראה די מרוצה.
יומיים לאחר מכן נסעתי לטיול בסן פרנסיסקו. ביקשתי מיניב
שיתקשר להפרד ממני אבל הוא לא צילצל. כשחזרתי התקשרתי אליו
וקבענו שאולי נלך לסרט מתישהו אבל יניב התמיד ולא התקשר.
כמו כל נקבה רגשנית החלטתי שזה באשמתי, שלחצתי מידי, שאני לא
מספיק יפה ולא מספיק חכמה ואחד, פגז כזה, יוצא רק עם דוגמניות,
ואני הרי לא דוגמנית ולמה הוא לא מתקשר? אני הרי פצצה במיטה
וראיתי שהיה לו טוב, אבל יניב המשיך לא להתקשר גם בחודש שלאחר
מכן וגם בחודש שאחר כך ואני, שככה קצת התאהבתי, הבנתי בכאב שזה
נגמר. הדבר אולי היה נפתר אחרת אם הייתי בארץ עם המשפחה,
החברים, פעילי מר"צ ואנשי גרינפיס אבל עכשיו, אחרי הכל, אני
תקועה בצד השני של העולם, לבד, אני ישראלית, הוא ישראלי וזה
מכנה משותף מספיק חזק בעיני כדי לרצות להיות ביחד. אבל בעיני
יניב, כנראה שלא!
כעבור חודשיים, כשיניב הוא עדיין הגבר האחרון שאיתו עשיתי
אהבה, הלכתי בעשר בלילה לראות סרט בברודווי. המנהג המגונה של
ללכת לסרט לבד מאוחר בלילה נולד עוד הרבה לפני הפגישה עם יניב
על מנת להקל על הבדידות ולהגיע לדירה הקטנה מאוחר וללכת לישון,
לפעמים שיכורה אבל תמיד לבד. נכנסתי לאולם הגדול והמפואר עם
דיאט קולה ופופקורן מוגדלים. התיישבתי וחיכיתי לראות מה ג'ורג'
קלוני יודע לעשות הכי טוב כשלאולם נכנס... יניב. הוא היה לבד,
אני הייתי לבד, ישבנו יחד והיה די ברור מה הולך לקרות אחר כך.
הוא נראה, שוב, הרבה יותר טוב ממה שזכרתי, הריח מצויין והיה
מאוד נבוך. בסוף הסרט יצאנו לשדרה הכי מפורסמת בעולם ודיברנו
על כלום. מין חמש דקות שיחה כזאת בלי מילים ובלי תחביר, מין
גיבוב הברות שנועד לתת לכל אחד מהצדדים שהות לחשוב על מהלכיו
הבאים. ואז יניב הטיל את הפצצה ואמר שהוא הולך לישון. "אתה
באמת חושב שאתה הולך עכשיו לישון?" שאלתי בתמיהה כנה. כן הוא
ענה בחיוך כובש וקרוב אלי נורא ואני ממש התאמצתי לא להתנפל
עליו.
"אני לא רוצה לשכב איתך יותר", הוא לחש לי, ככה בפשטות ובכנות
ששרפו לי את קצות האצבעות של הרגלים.
- "זה רק זיון" אמרתי "לא יותר מזה".
- "אז בואי נוותר עליו" הוא ענה.
רגע,רגע, חשבתי לעצמי. חייבים להשאר ולברר את העניין הזה. "לא
היה לך טוב איתי במיטה?" שאלתי בפיקפוק.
- "את המציצה הכי טובה שהיתה לי ואת ביצועיסטית חבל על הזמן".
- "אז אני לא מספיק יפה? אני מגעילה אותך או משהו?" ניסיתי
שוב.
- "את מדהימה מכל הבחינות. באמת" הוא ענה בכנות.
- "אז מה מונע ממך לתת שידור חוזר?" הייתי על סף דמעות.
- "אני לא נמשך אליך יותר" הוא פוצץ את הרימון לתוך הלב שלי.
במקום לקחת את שיירי הכבוד העצמי המאוד מעטים שנשארו לי בשלב
הזה ולהתאדות מהר מהשדרה נשארתי לשירת הברבור ואמרתי ליניב
שאנחנו לא מכירים הרבה, אבל נראה לי שהוא בחור מדהים ושאני
מאחלת לו באמת רק טוב מכל הלב ושהוא יפתח יותר אל העולם. יניב
הודה לי בחיוך הכובש שלו ואז התחיל הכל לצאת. אני אמרתי לו עד
כמה הייתי רוצה להיות כמוהו, כובשת וספונטנית ומחייכת ומדהימה
ובתגובה הפנים שלו האפירו והוא ענה שהוא לא מבין על מה אני
מדברת כי הוא לא מצליח להזיז כלום בחיים שלו, שהחיוך זה סתם
מסכה, שאת החורים שיש לו בלב שום דבר כבר לא יסתום ושהוא האדם
האחרון על הכדור הזה שיש מה לקנא בו. אני שיקרתי ואמרתי לו
שהיה לי ממש טוב איתו במיטה והוא לחש ושאל "אפילו שלא ממש
עמדתי בקצב שלך?" עזוב שטויות, אמרתי לו באנחת רווחה, תפסתי לו
את האף, נישקתי לו את המצח, הסתובבתי והלכתי משם בלב שבור אבל
הרבה פחות כבד מתוך ידיעה שהגורם הבעייתי בכל הסיפור הזה הוא
לא אני.

אתמול אמא התקשרה נלהבת לחלוטין. שוב. "הייתי הבוקר אצל רופא
השיניים ואת לא מאמינה מה קרה לי".
-"אני רוצה לשמוע?" שאלתי. אמא היססה. "אני כבר לא יודעת" היא
אמרה. "זה קשור לאיזה בחור מדהים או משהו כזה?" חקרתי. "כן..."
ההתלהבות חזרה לקול שלה.
-"אמא" אמרתי לה בקול קשוח "את מוכנה להפסיק לסדר אותי בתור
זיון לכל מיני בחורים בעולם? נראה לי שהישראלים יכולים להסתדר
בלי העזרה שלך".
-"אבל הוא נראה הרבה יותר טוב מיניב והוא גם יותר קומוניקטיבי
ופחות מתוסבך. תשיגי את הטלפון שלו ותצאי איתו. קוראים לו ערן,
הוא כדורסלן והוא בן 32...".