1.
נולדתי במזל דגים. אומרים עלינו שאנחנו רגישים, אומנותיים,
וחולניים יותר מבני המזלות האחרים. אין לי אמון באסטרולוגיה
וביתר מיני איצטגנויות, אבל בסך הכל במקרה שלי זה די מתאים.
באמת, אני חולה די הרבה, אני גם בוכה לא מעט, ועובדה שאתם
טורחים לקרוא אותי.
ועוד בענייני הדגים, לאלו מהם שהגיעו לחנות "עופות ודגים
ליבליך" היה מזל "נאחס", סבא וסבתא פתחו את החנות כשעלו לארץ.
לסבא בכלל לא היה חשק לפתוח חנות לדגים ועופות באמצע שכונה
חרדית וענייה בירושלים, אבל למילה "חשק" היה הרבה פחות כוח
מהיום, ולכן החנות נפתחה בלי הרבה וויכוחים.  
סבתא טענה  שזה מה שהם עשו כל החיים בסלובקיה, "אז למה מחליף
מקצוע?" הייתה מצטדקת לה במבטא יידישאי כבד, תוהה  מדוע היא
נדרשת בכלל להסביר את הבחירה.
אמא סיפרה לי פעם בסודי סודות, שסבא חלם כשהגיע לכאן,לפתוח
מסעדת דגים קטנה שבה הוא יוכל להכין ה"ספציאליטה" שלו, קרפיון
ממולא בגזר (צימעס), ולהאכיל בו את המכורים לדבר. אבל המכורים
לדבר נשארו בסלובקיה, ובשכונה הלכו יותר קוסקוס וקובה.
החנות שלהם שכנה בקידמת הרחוב, בין הסנדלר החביב מנדל, לבין
חנות שמלות המלמלה של ריבצ'ו הפולנייה הקמצנית.
מבלי לפגוע, החנות הייתה די עלובה ולא מזמינה. מעל לפתח נתלה
שלט מאובק המנוסח בכיתוב מיושן, קירות החנות היו מבטון חשוף
שמעולם לא נצבע, וגם לא יועד אף פעם לצביעה.  
שם, בכוך קטן, בילו את מרבית שעות היום, משעות הבוקר המוקדמות
ועד לשקיעת החמה, עסוקים  בניקוי ובמכירת העופות והדגים.
עם בוא הערב, היו סוגרים את החנות, מגיפים את התריסים ברעש
גדול, וחוזרים יחדיו הביתה.
ריח הדגים  ליווה אותם כל הדרך חזרה, עלה איתם במדרגות ונכנס
הביתה. גם אחרי שהוסרו הבגדים, נשטפו ידיים, והושפרץ בושם. אי
אפשר היה להיפטר ממנו. הריח השתלט על התה ששתיתי בבוקר, על
הסנדוויץ שלקחתי לבית ספר, ועל עוגת הפרג שאכלתי בארבע. הריח
התפשט לתוך ארון הבגדים, הוא נכנס לנשמה.

לא רק הריח זעזע אותי. שנאתי את הטעם של הדג. העדפתי שניצל טוב
מאיזה גפילטע, וכשהייתי פותח את המקרר בבית כדי לחטוף משהו,
עיניהם הדוממות של הקרפיונים המתים הביטו בי ולא הצליחו להפעיל
את בלוטת הרוק שלי.
במהלך השבוע נמנעתי מלעבור ליד החנות, אבל גם להתחמקויותי היה
סוף, וכשהיה מגיע יום שישי לא עזרו לי התירוצים, הוקרבתי
למשימה. כמו נידון למוות בדרכו האחרונה, הייתי משתרך לעבר
החנות על מנת להביא דגים לשבת.
זו לא הייתה משימה קלה, זה היה רגע האמת בו הייתי חייב להתגבר
על כל חמשת החושים, לנטרל אותם ולהיכנס נחוש אל התופת.
הריח היה מכה בי עוד לפני הסיבוב של הרחוב ואת השלום למנדל כבר
הייתי עושה באף סתום. אלה היו גם הימים בהם פיתחתי את כושר
סיבולת לב הריאה שלי, הייתי לוקח נשימה ארוכה לפני הכניסה,
מחזיק אותה שניות ארוכות, עד  יציאה לטווח בטוח. את הקרפיון
קיבלתי עטוף בנייר עיתון רטוב שהעביר לי היטב את תחושת
החלקלקות של הדג.
מהחנות הייתי חוזר בריצה מהירה מנסה כבר להיפטר מ"החבילה"
המעיקה והמסריחה שהחזקתי.
כל יום שישי אותו סיפור, אותו סיוט, אותו סירחון.
הדבר הראשון, שעשיתי אחרי השלכת הדג על השולחן, היה לרוץ מהר
לחדר האמבטיה ולשטוף ממני את כל "הדגיות" שדבקה בי. אלא מה,
שלא יכולתי ממש לברוח מהדגים, הם היו בכל מקום...
שם באמבטיה, איזור נייטראלי וחף מדגים לכאורה, שחו להם בשלווה
שני קרפיונים שמנים למדי, חגים להם במעגלים חסרי תכלית כמו שני
כרישים מיניאטורים, מחכים  שמשהו יקרה.
לא ניסיתי להתיידד איתם, לא היה נראה לי כל- כך לעניין להשקיע
בקשר עם ארוחת ערב שבת. איכשהא הקרפיונים, שהחלו כבר להרגיש
בבית, היו קופאים לרגע בשעה שסבא שלי היה נכנס לאמבטיה. גם
ביניהם הכימיה לא הייתה מי יודע מה.
מבלי לבזבז זמן מיותר, הוא היה שולה אותם עם רשת, תופס אותם
מהזנב, מרים אותם במהירות  ומטיח את ראשם בעוצמה על שולי
האמבטיה. הדג לא היה עומד במכה, הוא היה מפרפר קצת עד שהיה
נודם והופך מעט אחר- כך לגפילטע פיש.

ואז פתאום  צפירה, השבת נכנסת, התלבשתי חגיגי, חולצה לבנה
מכנסיים שחורים, כיפה גדולה ולבנה עלתה על ראשי, לא לפני
שמרקתי את עצמי באמבטיה שעד לפני רגע שימשה כאקווריום לשני
קורבנות ארוחת השישי.
הניאון הקר במטבח, אור קטן בשירותים שלא נפספס כשמשתינים, ושתי
נרות מהבהבים, סיפקו תאורה דלה לעיניים.
הדירה הקטנה שהייתה חשוכה גם במהלך השבוע, הפכה לאפלולית עוד
יותר. הטפטים בצבע בז' שעל הקיר קיבלו גוון כהה יותר, ריהוט
העץ הכבד מאירופה בצבע חום השחיר והפך למאיים. הרדיו הגדול
במטבח, מקור למעט עליזות וחיים במשך השבוע דמם כמו אותם
קרפיונים על השיש. מועקה.
התחילה עוד שבת. השבתות היו כל- כך ארוכות ונראה היה לי כי ימי
השבוע הם רק אתנחתא קלה בין שבת אינסופית נוספת.
אחרי בית הכנסת, היינו כולנו יישובים סביב שולחן ערוך ומפה
לבנה. ריח מרק העוף דחק את כל ההרהורים, ורק צלוחית שקדי המרק
הצליחה לעניין אותי.
קולות רמים של שתיית מרק ורעש מתכתי של סכו"ם כסף שנפגש עם
קערות חרסינה, פילחו את השקט הרם שהשתרר סביב השולחן.  
את קולות מציצת עצמות הדגים שעד לפני רגע שחו באמבטיה שלי,
הפסיק רק קולה הגבוה  של סבתא שזמזם את זמירות השבת.
זה כבר היה יותר מדי. את המזמורים האלה היינו שרים כל שבת מחדש
באותו סדר ובאותו חוסר חשק.
"אתם יודעים שאח של שושן עשה תאונה עם האוטו החדש של אבא שלו,
הוא נכנס לתוך המאפייה של בנימין, יצא עם שריטה, ושישים
לחמניות. " ניסיתי לתבל מעט  את המפגש המשפחתי עם רכילות
זולה.
"שששששששששששש" היסתה אותי סבתא. "באמצע זמירויס?! נו באמת?!"
אמרה במבט ספק נעלב ספק נוזף.
"מה יש? התעצבנתי. שכחתם לדבר? חייבים כל הזמן לשיר, ועוד אותו
דבר?" התחצפתי ובדקתי את הגבולות.
סבא שלי הפסיק את מציצת העצמות לרגע והביט בי במבט מאיים עד
משתק "תהיה בשקט, שמעת?  כמו דג  תשתוק!"
לא התווכחתי. ביצעתי.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהשתיקו אותי כמו דג. לפעמים  אפילו
לדגים יצא לדבר יותר ממני.

כשאמא סיפרה לי שהיא מתגרשת מאבא, כי כבר לא ממש טוב להם ביחד,
רצתי לספר ליודל'ה, החבר היחיד שלי בשכונה.
יודל'ה כבר דאג לספר את זה לכל השכונה, אם לא כוללים את
התינוקות מתחת לגיל שנתיים וקשישים מעל לתשעים ושמונה, והפח
זבל שבפינה.
"למה את מדברת, בשביל מה, מה אין לך שכל?"  נזפה בי סבתא,
כששמעה מזה.
"למה אסור? מה קרה? מה זה עבירה?"
"תפסיקי לדבר שטויות! זה לא עניין של אף אחד! אל תדברי על זה,
תיהיי בשקט... כמו דג, וזהו!". זה היה נושא רגיש, וממילא לא
השתלבנו בשכונה.
דיברו שם עלינו הרבה. רוב התושבים היו יוצאי עדות מזרח, ומלבד
שתיים שלוש משפחות אשכנזיות, אף אחד לא טרח שם למרוח קרם הגנה
מפני השמש.
"אשכנזי מסריח" "סבון" ו- ווזבוז" היו רק מקצת השמות שהדביקו
לי הילדים.
הם לא ממש נתנו לי לשחק איתם, ואם כבר עשו לי את הטובה, זה היה
בתנאי שאני אהיה "העומד" במחבואים, או "התופס" בתופסת. אף פעם
לא הוזמנתי לימי הולדת או לשחק בבתים. וכשיודל'ה ואני נהיינו
חברים עשו עליו חרם של איזה חודש, כל- כך קינאתי בו, עלי אפילו
את זה לא עשו. לא היה טעם  לעשות חרם, על מי שמנודה מעצם
הגדרתו.
על סבא שלי היו צוחקים שהוא "דג רקק", שחנות הדגים שלו היא כל-
כך קטנה, ושאנחנו כל- כך עניים שאפילו למנדל הסנדלר יש יותר
כסף מאיתנו.
חרא של הרגשה, לא להיות רצוי, שייך, תלוש, "מחוץ למים" שלי.

בחורף הירושלמי הקר, הייתי זוחל  מחוץ לשמיכת הפוך שסבתא הביאה
מסלובקיה, מגשש בחושך את הדרך אל דלת החדר, תוך שאני נוגע
בספריית  הקודש, ובתמונות הרקומות שעל הקיר.
מבעד לדלת הייתי מקשיב לליחשושים העמומים שבין אמא לסבתא שלי,
מנסה להבין משהו מתוך הסלובקית המתובלת בעברית שדיברו ביניהם.
הסתקרנתי  לדעת  מה קורה שם מתחת לאותו מסך בלתי עביר של
צדקנות וכיסוי. רציתי תשובות לשאלות שניקרו לי במוח, רציתי
לדעת למה למשל השבתות פתאום הפכו להיות כל- כך ארוכות, מה קרה
לאותו חיוך יפה שהיה לאמא שנעלם פתאום. למה הוציאו אותנו
"מהבריכה שלנו" וזרקו אותנו מחוץ למים? למה הכל צריך היה
להשתנות, מה לא היה לנו טוב ביחד?
את התשובות לשאלות הללו לא קיבלתי, לא העזתי לשאול אותם. זה
היה מחוץ לתחום כמו הרבה מאד דברים אחרים.  ועם התשובות
הלקוניות לא הייתי מוכן להשלים. לא קניתי את ה- "זה לא הסתדר"
ואת "והכל יהיה כמו מקודם רק יותר טוב" שניסו למכור לי, הייתי
חייב להפעיל את מיומנויות הריגול שלי,וכך עשיתי.
לילה אחד הצלחתי להגיע לפריצת דרך במסע המיאש לגילוי האמת.
שמעתי באחת השיחות שלהן שהוא הלך עם אחרת.
לא היה לה שם, "הזונה" היה שם הקוד שלה, והיא האשמה בזה שאני
תקוע כאן בחור הזה, מכותר בדגים ובדגיות!
הלכתי לישון שבע רצון, סוף סוף היה לי קצה חוט, ועמדתי לחשוף
אותו.  

יומיים חלפו, מעברו  השני של הקו, אבא שלי עם אותן שאלות
"לצאת ידי חובה", עניתי בסבלנות, תוך שאני מנצל רגע קט של
שתיקה, ושואל אותו:
"למה לא אמרת לי מה באמת קרה ביניכם?"
אבא שלי נשמע מופתע מהתקיפות ומהישירות של הבן הדוס שלו וענה
לי "לא הסתרתי ממך כלום. זה  שזה לא הסתדר אתה יודע, הלכנו
לכיוונים אחרים, אנחנו מאד שונים, זה היה חייב להיגמר כך או
אחרת"
"אבא, אולי אמא הייתה פתייה, אבל אני לא אוכל את זה כמו איזה
דג טיפש, אז תגיד לי מה באמת הלך שם?" נתתי לו צ'אנס אחרון
לפני שאני תוקף.
"חמודי, זו האמת וכשתגדל קצת תבין שזה מספיק כדי להפריד בני-
זוג, למרות שיש לנו ילד מקסים כמוך"
סבלנותי פקעה, וגם ההתחנפות לא עזרה לו. רציתי כל-כך  לשאול
אותו "מי זו הזונה שהייתה שווה בגידה באמא? מה הסיפור שלה? תחת
יפה יותר? כסף? " אבל לא היה לי אומץ.
"זה בגלל מישהי אחרת, אולי?" שאלתי מגשש.
דממה.  "גם אם כן, אין לזה קשר לאמא ולמה שקרה בינינו. אבל
תשמע, שבוע הבא אני בירושלים, נשב באיזה שהוא מקום ונדבר על זה
טוב?"
"טוב" אמרתי, מרגיש שניצחתי בכל זאת  ניצחון קטן.
נפגשנו כעבור שבוע. הוא הגיע עם בלונדינית צעירה, לא הייתי
נותן לה יותר מ- 25. שמלה אדומה קצרצרה, לק  בצבע תואם, משקפי
שמש שחורים עם עדשות גדולות, סטייל ג'קי קנדי. זונה.
"שלום, חמוד" אמרה במתקתקות מעוררת בחילה.
לא עניתי לה, הבטתי  על אבא שלי, שהסתתר כהרגלו מאחורי חליפה
מחוייטת ועניבה ואמרתי:
"לא זכור לי שיש לי אחות כל- כך גדולה, וגם אם כן, זה היום
ששנינו ביחד, רק שנינו" הזונה בינתיים התגנדרה בצד, והשאירה
אותנו לבד.
"מיקי היא עלא- כיפאק של בחורה, אתה תמות עליה, היא מותק,
ותראה איזה חתיכה...
"בא לך ארוחת צהריים?"  בוא, יש יופי של מסעדה לא רחוק מפה,
זזנו?" התחיל ללכת בלי לחכות לתגובה.
נסענו לאורך מהדורת חדשות ארוכה ברשת ב', עד שהרכב נעצר והזונה
פלטה:
"יו!!! מנשה! זו "ה" מסעדה לדגים! הכי טובה בעיר! יש להם כאן
את הבורי הכי טעים שאכלתי. אבל גם הקרפיון שלהם מצויין, אם אתם
לא אוהבים בורי..."
סבלתי, בלי למחות.
שעתיים ושלושים וחמש דקות ישבנו שם. אני מול שניהם. לא אכלתי
כלום כמובן. אפילו לא את הקרפיון שהזונה המליצה עליו כל- כך.

פעם אני ואבא שלי היינו צוות לכל דבר. הוא לא היה מעיז לנקות
את האוטו, לעשות קניות, ללכת למשחק כדורגל, לבד, בלעדי. הוא
היה מספר לי עד כמה התחת של המזכירה שלו יפה, אבל תמיד מוסיף,
שהוא לא מתקרב לזה של אמא. אני הייתי עושה פרצוף כזה של "תגיד,
למה אני זקוק לאינפורמציה הזו בכלל?" אבל גם נותן חצי קריצה
שפירושה "אל תדאג, אני לוקח את המידע הזה לקבר, אף מילה". גם
אני סיפרתי לו על הנשיקה הראשונה שלי עם דפנה, ועל זה שבמשך כל
הקריאה בתורה שלי בבר- מצווה חשבתי על הציצי שלה. ככה היינו
שווים, לשנינו היה מה להפסיד.
ועכשיו, אנחנו יושבים כאן כמו שני זרים גמורים, לא כמו אבא ובן
קרובים אלא כמו שני בני דודים רחוקים שהושבו יחדיו באיזו חתונה
משותפת.    
אחרי שעה וחצי של הסברים, ופסיכולוגיה בגרוש, הוא הטיל את
הפצצה. בעצם שתי פצצות, אחת מהן גרעינית.
"מיקי בהריון, ואנחנו מתכוננים להתחתן בקיץ"
באותו רגע, ריח הדגים המטוגנים שעד אז רק עמד באוויר, חדר מבעד
לנחירי, ועשה בי שפטים.
ביקשתי סליחה, ורצתי לשרותים. הקאתי במשך 15 דקות. דקה על כל
שנה שאני חי.
חזרתי לשולחן. מיקי סיימה למצוץ את עצמות הבורי. "אתה בסדר?
לאן נעלמת?" שאלה כשקצהו של אחד  מסנפיר הבורי מבצבץ משפתיה.
התאפקתי, לא להקיא עליה.
"אתה לא יודע שאני לא אוהב דגים?  גם את זה שכחת? " אמרתי מנסה
לשמור על יציבות בקול ויובש בעין.
"למה אתה לא אוהב דגים? ניסית פעם בכלל לטעום את זה? זה מעדן,
אתה לא יודע מה אתה מפסיד"
נשברתי.
"מה אני מפסיד?! אני יודע מה אתה  מפסיד, ועוד בשביל מה" אמרתי
תוך העברת מבט אל זוללת הבוריים. כבר לא ניסיתי  להפסיק את
הטפטוף המעצבן מהעיניים הטרוטות שלי.
מן הסתם, הדמעות שלי לא שינו בהרבה את המצב. הוא התחתן בקיץ,
וכעבור שלושה חודשים נולד לו בן. אמנון קראו לו, רק אני
התעקשתי לקרוא לו מושט.    
     
2.
גדלתי קצת והחלטתי לנסוע,  מטרת הנסיעה: ביקור. נסעתי למקום
רחוק, למקום שממנו אפשר להסתכל על הכל מחדש, באור שונה, מקום
בו אפשר להכיר, ולהבין, לאזור אומץ ולהמשיך. נסעתי לבקר את
עצמי.

אין זמן, אין תאריך, אין מחוייבויות. אנחנו שטים במהירות  של
15 קשר, המפרש הלבן  פתוח, ו"המגנום" 40 רגל שועטת במהירות
קדימה שוברת את הגלים של האוקיינוס השקט.
"עוד פחות משמונה שעות אנחנו מגיעים" צעק לי פיטר, הסקיפר
שלנו.

שמונה שעות, שש עשרה שעות למי זה משנה בכלל? כל-כך טוב פה, הכל
פתוח, אין דבר שחוצץ ביני לבין המרחבים האינסופיים של הים.
השמש עוד מעט תשקע, ותצבע את הכל בזהב, את הים הכחול והעמוק
הזה, את "המגנום" הלבנה, ואת הפנים היפיפיות של שרלי, הדרום
אפריקאית שמנמנמת כאן לידי.
אין כאן אף לא קיר אחד, גם לא בין האנשים שעל הסיפון.
לא ראיתי צבע בז' או חום כבר כמה שבועות, אלו צבעים השייכים
ליבשה.
האור הבהיר לעומתם,  מביס את החשכה כבר מחמש בבוקר ונשאר איתנו
כמעט עד תשע בערב. גם החשכה מוארת בירח ובכוכבים רחוקים
שנוצצים ויוצרים פס גדול בשמים . אני מביט בשמיים שעות על גבי
שעות, בוהה בכוכב אקראי, ומחליף אותו באחר כשקצת נמאס לנו אחד
מהשני. כוכב נופל פתאום, ומשאיר אחריו שובל של אור שנמוג מיד.
הדרמה חלפה, והשמים חוזרים לשלוותם הקבועה, משרים ביטחון,
תחושה מוכרת. הנה אני כאן בצד השני של העולם, באמצע הים הגדול
הזה, 20 אלף קילומטר מהבית, והשמיים הם אותם שמיים. רק שכאן,
בתוך הריק הציוויליזציוני הזה, הכל כל-כך יותר ברור, מודגש,
רועש אם תרצו. הטבע מדבר כאן, ככה זה כנראה כשאין אנשים
שמשתיקים  אותו ומפריעים לו. איזה מזל שדגים לא מדברים, חשבתי
לעצמי.  
לא קבעתי לעצמי תאריך חזרה. אני מרגיש איך כל יום כאן מתפורר
עוד גוש, עוד קיר, כמו באיזו מפולת מבוקרת, הקירות והמחסומים
שנבנו בתוכי במשך שנים נמסים. והנה, עכשיו הים כבר יכול לעבור
דרכי, גורם לי להרגיש שקוף, צובע אותי בצבעים שלו, וממלא אותי
ברעננות ובקרירות שלו. עגנו לשעה קלה.

הקול של פיטר הסקיפר ניסר את המחשבות שלי "בפפואה ניו גיני
אוכלים כל היום דגים, אין שום דבר אחר! אני מקווה שאתה לא
אלרגי או משהו... " . אמר תוך כדי הורדת העוגן.
"לא  ממש לא! אין כמו הטעם של הים! איך אפשר בכלל לא לאהוב
דגים זה פשוט לא הגיוני..." צעקתי לו תוך כדי ריצה וקפיצה
מהסיפון אל הים כחול. חייכתי לעצמי. אני והדגים עוד נהיה חברים
טובים.