צועדת. מנסה לעמוד בקצב. על כל צעד שלהם צועדת שלושה. ולא
מוותרת. מדביקה את כולם בצעדיה הקטנים, רודפת אחריהם בלי מטרה.
מזמן כבר עברה את הראשון. לא מפסיקה לצעוד קדימה. אוזרת שאריות
כוחות שנשארו ונותנת עוד דחיפה קדימה לעבר הסוף. אסור לעצור.
השמש במרום קופחת על ראשה. בקושי מרגישה. הזיעה ניגרת כמו מים.
פניה סמוקות, נשימתה קצרה וראייתה מטושטשת מן המאמץ.

שומעת אותם מאחוריה- צוחקים, צועקים. הם לועגים לה, לא מאמינים
שהיא מסוגלת. בתחילת המסע אף ניסו להניעה. אך היא עקשנית, דבקה
במטרה. מטרה טיפשית- להוכיח להם. או שאולי לעצמה.  ממשיכה
לצעוד, רגליה הקצרות מבקשות להפסיק אך היא לא נותנת מנוחה- לא
לגופה ולא לנשמתה.  שומעת אותם קרבים ונצמדים אליה. מגבירה את
הקצב, שלא יעקפו, אך הם גדולים וחזקים ממנה והיא במהרה נשארת
הרחק מאחוריהם.

כמעט מוותרת. אבל לא. ממשיכה לצעוד, מנסה להגביר קצב. מרגישה
דמעה עקשנית שהצליחה לפרוץ מעיניה ומנגבת מהר. אסור לה לבכות.
היא צריכה להיות חזקה כמוהם לפחות, אם לא יותר.  מישהו מעיף
מבט לאחור, קורץ לה קריצה. "חבל על הכוחות" הוא צועק, אך היא
מזמן כבר לא מקשיבה. עכשיו היא כבר כמעט רצה, עם כל הציוד על
הגב. היא לא תבקש עזרה מאף אחד. מדברת לעצמה בראש. משכנעת,
מתחננת.

לוקחת נשימה עמוקה. האופק מתקרב ואיתו סיום המסע. הם התחילו
להתעייף והיא בדיוק התחזקה.  שוב הולכת איתם. הם מחייכים אליה,
מרעיפים תשבחות. היא לא מחייכת בחזרה. הראש והנפש עסוקים בלעכל
דברים אחרים. הזיכרון זוכר רק לעג. מציעים לה עזרה והיא בורחת.
שוב לפניהם.  וכבר כמעט נופלת. אבל לא. מדלגת בקלילות מדומה על
המכשולים. בעיקר על אלה שבראשה.  שוברת קירות, מפילה מחיצות,
מנפצת לשברים כל מכשול. עוד מעט שם. ואולי לא?!

"להמשיך ללכת. לא להפסיק לצעוד. אפילו לא לרגע" הקול בראש
ממשיך להתגבר, "להיות חזקה.  להתעקש. לא לוותר. אסור להיכשל!"
היא אומרת לעצמה ונופלת.