ענין של זמן, זה הכל, דקה אחת לכאן או לשם והכל משתנה, דקה אחת
יותר ואני תופס את הרכבת ומגיע לפגישה עם שרון בזמן.
דקה אחת פחות ואני לא אומר לה בטלפון דברים שאני מצטער עליהם
עכשיו, שזה לא רציני, שאם היא כל כך כועסת עליי סימן שהיא לא
באמת אוהבת אותי באמת, שהיא ממשיכה רק מהאינרציה, ובמקרה הזה
עדיף כבר לחתוך.
דקה אחת לכל כיוון ואני לא יושב פה על הרציף, מסתכל על הפלאפון
ותוהה מה השתבש כל כך, איך מה שהיה כל כך נכון ואמיתי התהפך
והוליד כזה גל של ארסיות, אולי אני לא כועס עליה בכלל, אולי
אני כועס על עצמי? על שנתתי לה להגיע כל כך עמוק לתוכי,
שהורדתי את ההגנות ונתתי לעצמי להפוך לפגיע.
בלי לחשוב התחלתי להקיש את המספר שלה, אני לא צריך להסתכל
בזיכרון של המכשיר, הוא אצלי בראש, מהפעם הראשונה שנפגשנו.
"חכה" היא תפסה אותי ביד כשפניתי לבאר לבקש עט, "אם אתה לא
זוכר אותו בעל פה, סימן שאתה לא רציני". חייכתי אליה ואמרתי
שהיא תצטרך לחכות ולראות, היא זרקה חיוך בתגובה ואמרה שזה לא
באמת משנה לה, שנינו ידענו ששיקרנו.
זכרתי, כבר אז ידעתי שיש בה משהו מיוחד, שבועיים אחרי זה כשכבר
אמרתי לה שאני אוהב אותה, דבר שלא אמרתי לאף אחת אחרת, גם כשזה
היה נכון, היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שהיא אהבה אותי כבר אז,
עניתי לה שגם אני, וזה היה נכון.
אהבתי אותה מהשניה שהסתכלתי עליה, רק פחדתי, פחדתי להיפגע.
והיא אמרה לי שבאהבה פשוט פורשים ידיים וקופצים, בלי לחשוב,
בלי לפחד, אני עניתי לה שככה מדברים רק אנשים שלא נפגעו באהבה,
היא שתקה והבנתי שטעיתי.
אחרי זה עניינים התחילו להתקדם מהר, מהר מדי, ארוחה אצל ההורים
שלה, ארוחה אצל שלי, ואז אירועים, בר מצווה לבת דודה שלה, ברית
מילה לבן דוד שלי, כל הדודות הזקנות שנהגו לצבוט אותי בלחי
ולשאול "מתי כבר תמצא חברה?" פתאום שינו תקליט ל"איפה שרון?
אתה יודע, אתם נורא מתאימים ביחד".
הקירות התחילו להסגר עלי, הרגשתי את זה בלילות כשהיא ישנה
לצדי, ידה מונחת עלי ואני מרגיש את חום גופה ואת הנשימה השקטה
שלה, "תן לי עוד יום", אני מתחנן לשד הזה בתוכי ששולח לי
תמונות, "רק עוד יום אחד איתה", אבל הוא לא מוותר ומראה לי את
עצמי בעוד שנה, בעוד חמש, בעוד עשר, ואת שרון מזדקנת ומתקמטת,
כמו האהבה שלנו.
"זה לא יחזיק", הוא לוחש לי, "אתה לא תאהב אותה ככה".
אני צועק עליו ואחר כך מתחנן ובוכה, אני נשבר כל לילה מחדש
ובבוקר כשאני קם ורואה את עיניה אני מבין שקיבלתי עוד יום. עוד
יום אחד.
והיום היה האחרון, כנראה, השד סוף סוף ניצח, אני מסתכל על
הפלאפון, זה התור שלי ואני עדיין יכול לנצח, אבל לא יהיה צ'אנס
שני, זה עכשיו ולתמיד.
המספר כבר בפנים והאצבע על כפתור החיוג, אני עוצם עיניים,
מדמיין אותה בוכה, את העיניים שלה רטובות ושבילים של דמעות
חורצים את הפנים היפות שלה.
ואז כשהכאב פוגע כמו ברק של קרח בתוך הלב אני מבין שזהו, כבר
מאוחר מדי, אני שלה.
לחצתי.