מוקדש לאבס שגרם לי לחזור לכתוב... אוהבת אותך!

דורין סגרה את ברז האמבטיה ותפסה במגבת שהייתה תלויה על מתלה
המגבות. היא השעינה את משקלה עליה כדי למשוך את עצמה מתוך
האמבטיה ויצאה מהאמבטיה בקלות. היא משכה חזק יותר במגבת, והיא
החליקה מהמתלה ישר לידיה. דורין נעמדה מול המראה באמבטיה
והתחילה להתנגב. כשסיימה להתנגב חטפה מבט במראה. היא הושיטה את
ידה הזהירה אל המראה ונגבה את האדים. מולה עמדה נערה גבוהה
ורזה בעלת שיער שחור ארוך ועור בהיר כסיד. היו לה את העיניים
הכי יפות בעולם. עיניים גדולות ומעט מלוכסנות בקצוות. צבע
עיניה היה חום והיא תמיד הצטערה על כך. היא רצתה שיהיו לה
עיניים ירוקות. היא נשבעה לעצמה כשתהיה בת שמונה עשרה
(כשההורים שלה כבר לא יוכלו להתערב) היא תקנה לעצמה עדשות מגע
ירוקות בדיוק כמו שיש לעדן. היא חייכה שנזכרה בו. חוץ מהעיניים
היפות שלה היו לה את הרגליים הכי יפות שאי פעם מישהו ראה. הן
היו ארוכות ולבנות. היא הייתה מודעת לרגליים היפות שלה. בעצם
היא הייתה מודעת להן רק מהפעם הראשונה שפגשה את עדן. האמתי, רק
בזכות הרגליים שלה היא זכתה בעדן.
היא הזדרזה לצאת מחדר האמבטיה. השעה הייתה בערך שמונה בערב
והיא רצתה להיות מוכנה לפני שעדן בא. היא קבעה איתו שיבוא אליה
בתשע. היא צעדה במסדרון הארוך אל עבר חדרה. הבית היה שקט למרות
שאחותה בת החמש עשרה יעל (הקטנה ממנה רק בשנתיים וחצי) הייתה
בקומה למטה וצפתה עם כמה מחברותיה בסרט אימה, כמו בכל יום שישי
השלוש עשרה טיפוסי. אחיה הבכור, רועי, היה בצבא. ההורים נסעו
לחופשה בחו"ל לסוף שבוע ויחזרו רק ביום ראשון.
היא פתחה את דלת חדרה וסגרה את הדלת אחריה. היא גיששה את דרכה
אל עבר הארון בחושך. היא שכחה להדליק את האור, אבל לא היה לה
כוח לחזור אל הדלת להדליק אותו. היא לא חשבה שתצטרך אותו.
המנורה הקטנה שליד השולחן שלה דלק באור חלש. היא פתחה את דלת
הארון והוציאה משם תחתונים וחזייה בצבע תואם: שחור. היא עזבה
את המגבת שהייתה כרוכה סביב גופה הזעיר ונתנה לה ליפול ברכות
ליד כפות רגליה הקטנות. היא לבשה את התחתונים והחזייה. ואז
הוציאה מהארון מכנסיים קצרים שהיו לה בשפע (כדי למשוך את תשומת
ליבו של עדן) וחולצה גזורה (כמובן) בצבע שחור (אלא מה?) עם
אמרה חכמה בהדפס לבן.
היא לבשה את המכנס ואז לבשה את החולצה תוך כדי הליכה אל עבר
שולחן העבודה שלה. זה לא היה חכם במיוחד, כי בדרך נתקלה במשהו
וכמעט ונפלה. היא התחילה לצחוק כאשר לא מצאה את הצווארון. מה
שהיא מאד מוזר, כי הצווארון היה מאד גדול בגלל שגזרה אותו. היא
התייאשה, הורידה את החולצה במהירות וזרקה אותה על המיטה. לפחות
חשבה שזרקה אותה על המיטה. אבל החולצה לא נפלה על המיטה. ואז
מאותו רגע שנכנסה לחדר ועד עכשיו הייתה הפעם הראשונה שהבינה
שהיא לא לבד.
היא נתקפה פחד. אולי בגלל מה שקרה עם החולצה, אולי בגלל כל
הקטע של יום שישי השלוש עשרה ואולי סתם בגלל שהיא פחדנית
מטבעה. אבל היא מיד קפצה ורצה אל עבר הדלת להדליק את האור.
כשהייתה בדרך לשם שמעה קול קורא בשם משפחתה, "עומר!". היא לא
הייתה צריכה להדליק את האור כדי להבין מי זה. הוא היה היחיד
שקרה לה ככה. עברה בה צמרמורת בכל הגוף. היא לא האמינה. היא
הייתה חייבת להדליק את האור כדי לחזור להאמין.
"שחר?!", היא צרחה כאשר ראתה אותו עומד בחדרה. באותו רגע היא
שכחה שהייתה לבושה רק בחזייה ומכנסיים קצרים. היא כל כך שמחה
באותו רגע. היא רצה  לקראתו, דילגה על המיטה וקפצה עליו. מחבקת
אותו כאשר הוא מרים אותה באוויר. הוא התחיל לצחוק וכמעט מיד
פרצה בבכי כמו כל פעם כשהייתה מתרגשת.
"תגידי", היא ידעה שהוא מחייך באותו רגע, "היית קופצת עליי ככה
גם אם היית ערומה?". דורין ירדה ממנו במהירות ודחפה אותו קלות,
מתגרה בו. והוא רק חייך את החיוך המקסים שלו. שתמיד גרם לה
להרגיש יותר טוב. היא כל כך התגעגעה אליו. אבל ידעה שהוא עסוק
עכשיו והתרגלה לרעיון שלא תשמע ממנו בקרוב לפחות לא לשנתיים
וחצי הקרבות. מאז שהוא התגייס לצבא (שזה היה בערך לפני חצי
שנה) היא לא ראתה אותו בכלל. הוא היה צנחן בצבא יחד עם אחיה.
והיא הייתה גאה בו מאד. היו פעמיים שהוא היה מתקשר אליה בלילה.
בתדירות של פעם בחודש (במקרה הטוב בשבועיים). והם היו מדברים
שעות.
הוא הכיר אותה עוד משהייתה בטיטולים. הוא היה החבר הכי טוב של
אחיה. והם הפכו לידידים טובים מאד. דורין אהבה את שחר מאד והיא
ידעה תמיד בסתר ליבה שהיא רוצה שהם יהיו יותר מסתם ידידים. אבל
שחר היה אחד שקשה לשמור איתו על קשר. ולכן לאט לאט שיחות
הטלפון שלהם וההבטחות לבוא לבקר- שלא הגיעו, פחתו.
היא עמדה מולו עדיין בוכה ועדיין רק בחזייה. הוא הרים את
החולצה שלה שהייתה על הרצפה והעביר את השרוולים על זרועותיה
והיא הוציאה את ראשה מהצווארון הפעם בקלות. היא פירשה את המקרה
מקודם כעייפות וחוסר תשומת לב. הוא עמד קרוב אליה והביט עלייה
מלמעלה. הוא היה גבוה ממנה כמעט בראש מה שעצבן אותה תמיד כי
הייתה די גבוהה. אלה היו אחת הסיבות שאהבה להסתובב עם עדן. הוא
היה בדיוק בגובה שלה ושניהם היו רזים. וכל החברות שלה היום
אומרות לה כל הזמן שהם כל כך מתאימים. אבל כל הזמן היא הייתה
צריכה להסביר להן מחדש שהם לא חברים, שהם סתם יוצאים לפעמיים
ושהם לא ביחד. היא ידעה שהם סתם נהנים ביחד שזה לא יתפתח לשום
דבר, שהיא לא תתאהב בו והוא גם לא בה. היא נורא חיבבה אותה
והוא תמיד גרם לה לצחוק ולהרגיש טוב עם עצמה.
שחר העביר את אצבעותיו בשערה והניח את ידיו שתמיד היו חמות על
צווארה. היא הביטה בעיניו שהיו ירוקות והבינה מחדש למה היא כל
כך אוהבת עיניים ירוקות. הוא התחיל לצחוק כשראה שהיא עדיין
בוכה, "ככה את שמחה לראות אותי?". היא עשתה לו פרצוף. הוא תמיד
היה התגרה בה כשבכתה מרוב שמחה. הוא חייך חיוך רחב מהלב כאילו
ממש שמח לראות אותה, נשק לראשה וחיבק אותה חזק חזק. כמעט ושובר
אותה בגופו הענק. "התגעגעתי אלייך...", היא אמרה בשקט. "אני
יודע, בגלל זה אני פה... ", הוא התרחק ממנה באיטיות בוחן אותה,
"תני לי להסתכל עלייך, כבר איזה חצי שנה שכבר לא ראיתי
אותך...". היא הביטה בו מתגרה, "אתה לא חושב שכבר ראית ממני
מספיק?". היא שמחה שנזכרה שהתלבשה בחושך ולא הדליקה את האור.
הוא התקרב אליה באיטיות, תפס במותנה ודגדג אותה, "לא, לא
מספיק". היא צחקה שוב. שחר תמיד היה כזה. אומר דברים שהוא לא
מתכוון אליהם באמת.
הוא שוב בחן אותה, ודורין שמה לב שהוא התעכב על הרגליים שלה
וציפתה שיגיד משהו. אבל הוא לא אמר כלום. הוא רק הביט בה והניח
את ידו על סנטרה מלטף אותה.