אין דבר פחות נשי מלאכול מנה חמה מול מאוורר ישן במטבח ירוק
מעופש.
אין גינונים פחות אישיים מהשירים שלי.
כל-כך מנומס.  כל-כך מנומס.
כל-כך מעושה.

רציתי להעלות את השירה על דרך המדע.
ועכשיו - רק רוך - רק רכות וחמלה.

אפסיק לדבר!  אשתוק ולא אומר עוד מילה!  רק לכתוב.  לכתוב כך.
בלי פעילות של ממש.  ללא דיבור, ללא הגיה, ללא קול.  
ארכוש מקלדת עם לחצנים עדינים, אוכל לכתוב אז כראוי, בלי
הטיקטיקטיקטיקטיקטיקטיק.  
עדיף, אולי, לכתוב על דפים (באין קול, באין עונה) או אז אכתוב
באמת - אכתוב דברים כהווייתם, דברים שאינם מתהווים.  דברי אמת
אכתוב, דברים שטוחים, שקופים, כנים.  
אני כמהה לדיבור שאינו ספוג במעש, שאיננו נאנק תחת משקל
התוצאה.  אמציא לי שפה שאיננה מתפשטת לאינספור גרורות מציאות,
ארכוש לי שפה טהורה.

התשוקה היא חוצפה, משל נהגתי בזרים בקרבה מיותרת.  
אבל אני מנסה, באמת מנסה.  אני לא נותנת להם שמות, ובמקרים בהם
השם מקדים את החשק - אני משתמשת בחוסר חשק בשם, אך לא קוראת
לילד בשמו.  

מלאי המילים הקלות התכלה
ומן הנימה אבדה העדנה
הייתה לי צניעות מפוארת והנה -
איננה - נעלמה.