New Stage - Go To Main Page

אוסנת דהן
/
מלכת האקסטה סי

אני זוכר אותה כאילו זה היה חלום בלבד, כאילו היא לא הייתה
קיימת אף פעם על הפלנטה האבודה הזאת והפלנטה האבודה בלעדיה.
את המלכה, מלכת האקסטה סי.
ביקשו ממני שאני אספר עליה ואני לא ממש יודע מאיפה להתחיל,
אז תסלחו לי אם מידי פעם אקח רגע לעצמי או אתחיל לבכות בלי
סיבה נראית לעין  או שפתאום אתחיל לדבר לא ברור.
זה קורה לי לפעמים כשאני לא מצליח לעצור את הדמעות.
היא הייתה הילדה הכי יפה שהכרתי, מאז ועד עולם, כולם אמרו שהיא
נראית כמו מלאך שהיא מחייכת.
היא שנאה שאמרנו את זה, אף פעם לא הבנתי למה אבל מהחיוך
המאולץ שהיא חייכה שנתן לה מבט ציני וקר בעיניים הבנתי שהיא לא
רוצה להיות מדומה למלאך.
אם תשאלו אותי היא אף פעם לא רצתה להיות מדומה לאחד.
אני זוכר אותה כמו מתוך חלום, התלתלים שלה שקופצים לכל עבר,
העיניים החומות הגדולות ובעיקר הגוף שלה שדורש שינשקו אותו
ויחבקו אותו לכל אורכו ורוחבו והמבט, המבט החתולי שלה ששידר כל
כך הרבה סקס...
היא הייתה מושלמת.
הרבה מאתנו ,מהחברה, רצו להיות אתה, חלקנו אפילו היו אבל לא
החזיקו מעמד.
באותו ערב היא הייתה נראית כמו תמיד: העיניים שלה בהקו,
השפתיים שלה נצצו והיא במבט מרוכז בכלום.
היה לה את התכונה הזאת, לתקוע את הראש ליד החלון ולהסתכל
החוצה.
אף אחד לא ידע מה היא רואה או מדמיינת תמיד תהינו, מה היא
רואה האם היא מדמיינת פיה שרוקדת בין הפרחים? האם היא מדמיינת
כלבלב מתהפך בשמש?
מה מלכת האקסטה סי מדמיינת?  מה מלכת האקסטה סי רואה? ופתאום
היינו רואים חיוך נפתח על פניה ועיניה נוצצות כאור קריסטל
המשתקף באור.
עיניה נצצו אף יותר מתמיד.
וחשבנו הנה מלכת האקסטה סי מאושרת... לרגע, לא יותר.
הגענו למסיבה, מסיבה ענקית.
הנרות רוקדים זה עם זה, האורות נפגשים וכמו תמיד היער שהפעם
בחרו בו מקושט, מהודר ומוכן לקבל אורחים.
תמיד היא הייתה נעלמת, מלכת האקסטה סי שלנו.
אך תמיד הייתה חוזרת בדיוק בזמן ליסוע הביתה.
כמו תמיד, התחלתי לרקוד אתה ובין האורות והצללים היא נעלמה.
לא חשבתי אפילו לרגע תמים אחד לחפש אותה, היא שנאה את זה: היא
הייתה מקמטת את האף וקמטים של עצבים היו מגיעים לפניה כאורחים
לכמה רגעי זעם והולכים.
ועורה היה חוזר להיות חלק כתינוק והמראה המשובב היה חוזר
לפניה.
היא הייתה מנפנפת בידה ומורה למי שחיפש אותה ללכת מעל פניה.
אז הפסקנו ללכת אחריה.
בהמשך הערב, ראיתי אותה עוד פעמיים... רוקדת עם חישוק זוהר על
הראש, כל כך התאים לה... כמו כתר של צבעים.
היא חייכה חיוך גדול, כנראה היא נהנתה. היא צחקה והלב שלי נמס
לראות אותה ככה... רציתי לתת לה שרביט ולהכריז עליה כמלכת
הלבבות.
היא הייתה שובה את כולם בקסמיה לא ראיתי אחד שלא חשב עליה.
הגיע הבוקר והיא לא חזרה, חיפשנו אותה.
חשבנו שאולי היא לא הרגישה טוב והשיגה טרמפ הביתה,
אבל ראינו אותה שמה, רעועה, יושבת על סלע עם השמלה הלבנה
פרוסה לכל אבר. חשבנו שהיא נרדמה אבל לאחר שניסינו, הבנו היא
מתה.
כמובן איך לא... מלכת האקסטה סי מתה!
היא לא יכלה להכיל את כל הכדורים שבלעה, לא ידענו איך לבוא
לבית שלה.
אני עדיין לא מאמין שהצלחנו לצלצל בפעמון ההוא... בכינו, כמו
שאני בוכה עכשיו, כמו ילדים קטנים שהרגו את ההורים שלהם ונשאר
להם רק זה את זה.
כואב לי נורא שעזבתי אותה שראיתי אותה מחייכת, צוחקת, הייתי
צריך לדעת שזה לא היא, היא אף פעם לא צחקה לידנו.
אני חושב שהייתי צריך לנחש... אני מרגיש כל כך עלוב ומסכן
וקטן וחסר משמעות.
מה אני יעשה בלעדיה? בלי מלכת האקסטה סי?
ההורים שלה לא אמרו כלום, רק שלחו אותנו הביתה.
בהלוויה כולם בכו, לא היה פרצוף אחד שנשאר יבש.
כאב לכולנו נורא... הלב שלנו נקרא לקרעים והם נקרעו לרסיסים
קטנים. קטנים כל כך שאף אחד לעולם לא יוכל לחבר אותם.
אחר כך הלכנו אליה הביתה, כל פעם צחקנו שאם נמות אז ניקח
דברים אחד של השני.
הייתי אצלה, ונזכרתי שתמיד בלילה, הייתי רואה אותה שמה דבר מה
בארונית שלה, שיוצאת ממדף הנרות הענק. היו לה כל כך הרבה
נרות... פעמים רבות חשבתי שזה בגלל שהיא מאמינה שמעל אור
מרחפות נשמות ורוחות. אבל לא ידעתי אם היא באמת האמינה בזה.
כמו תמיד שנכנסתי לחדר הוא אפף ריחות של קינמון ווניל מהמבערים
שעמדו בין הנרות.
פתחתי את המדף ומצאתי מחברת קטנה ומקומטת עם ציור של חלון
שעליו משתקפות פנים מאור הנר שנמצא על עדנו, לפני שהספקתי
לחשוב התחלתי לקרוא:
"אני הולכת למסיבה ואני לא חוזרת לעולם! עוד היום כשאסתכל
החוצה מהחלון, אחשוב על החופש שלי. לא עוד להסתכל ולקנא
ברוחות, לא עוד להסתכל ולדעת שיש עוד יום, ועוד אחד אחריו ועוד
אחד אחריו.
אני לא רוצה להישאר כאן ולא אשאר, לא עוד.
אני הולכת והיום כשאקח את הכדורים, אהיה מאושרת, ככה אני רוצה
למות. מאושרת, כמו שלא הייתי לעולם. אנשים חושבים שיש לי
לב,האמת, הוא נעלם במשך השנים. כל כך כואב לי שכבר לא איכפת לי
איך המוות שלי ישפיע על אחרים,
אני לא יכולה יותר! אני רוצה לבכות אבל לא יודעת איך! אני
רוצה לצרוח אבל הקול שלי לא יוצא מהגרון! אני רוצה להתפרק ואני
לא מצליחה! אני רוצה לאהוב ואני לא יודעת איך! אל תגידו לי
שאני יפה, אל תגידו לי שאני מלאך, תגידו לי את מה שאני יודעת
אני נשמה אבודה שאין דרך להחזירה. אלוהים הביא אותי לכאן ולזה
אני לא מצאתי ולא אמצא צידוק, נמאס לי לחפש. מכל הסיבות
שבעולם, עוד לא מצאתי אחת לקיומי.
 וכל הזמן הזה שאני כותבת, אני רק חושבת כמה קר לי וכמה אני
רוצה לרחף על שטיח גדול אל השמים, שרוחות יאפפו אותי ויתנהגו
אליי בפינוק. ולחשוב שכל מה שאי פעם רציתי זה חיבוק...
לא ידעתי מה לומר, דמעה מהלחי שלי נפלה על הדפים ולא יכולתי
עוד לקרוא. הלב שלי נעצר וסגרתי את הספר, שממנו נפלה תמונה שלי
ושל מלכת האקסטה סי.
עכשיו אני יודע על מה חשבה כשתקעה את הפרצוף שלה בחלון: היא
רצתה חופש, היא רצתה למצוא אהבה אחת אמיתית, מישהו לתת לו הכל.
אבל כמה שכולם אהבו אותה, היא לא אהבה אף אחד.
ועכשיו אני חושב... האם היא בגן עדן או בשאול?
אני חושב עליה שם ומקווה שטוב לה ... רציתם שאני אספר עליה אני
לא יכול אני רק יכול לומר את מה שבלב... כשראיתי אותה שמה
יושבת על הסלע בשימלה הלבנה דמיינתי איך כנפיים צומחות מגבה
והיא עפה אל על עם דמעות בעיניים ומנופפת לשלום שם מקומה אולי
תמיד היה, אולי אלוהים רצה לתת מלאך אחד לעולם, אבל העולם לא
ידע להעריך! אולי אלוהים טעה, אולי מתחילה שם היה מקומה, בין
המלאכים.
אהבתי אותה, ואני תמיד יאהב אותה... משום מה אני אזכור אותה
צוחקת, לא בוכה.
כי היא לא יודעת דבר אחד, בלב שלי היא כן הייתה מלאך! והיא
ככה תישאר... רק מלאך... טהורה, יפה, בעלת לב טוב.
כמה שהיא רצתה להסתיר אותו, אני יודע שהוא קיים.
היא, המלאך שלי, ולחשוב שהיא רק רצתה חיבוק...
עוד דמעה נופלת ומלכת האקסטה סי נדמה כלוחשת מתוך ארון
הזכוכית
... הלחש לא מוכר ואינני מצליח לפענחו, אך אני מנצל את
ההזדמנות  להגיד אני אוהב אותך, מלאך שלי, אני מחבק את מלכת
האקסטה סי
... ונותן לה ללכת עמוק, עמוק אל מתחת לאדמה אבל בלב שלי עמוק
פנימה שם לעולם תהיה חרוטה, מלכת האקסטה סי כבר לא רק שלי...
אלוהים כמה אהבתי אותה....



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/5/01 8:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוסנת דהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה