הוא היה האהבה האמיתית הראשונה שלי, יוני. בהתחלה חשבתי שזה
סתם קראש, שאני יכולה להפסיק בשניה, אבל לאט לאט הבנתי שזה לא.
אני לא מכירה אותו כל כך הרבה זמן, אבל אני מתאהבת מהר, אולי
זה פגם באישיות, אולי לא. בכל מקרה, הוא לפחות בנאדם טוב
להתאהב בו.
כל לילה במשך כל הלילה הייתי ואני עדיין, עד כמה שזה נשמע
מפגר, יושבת שעות על האיסיקיו מתפללת לאלוהים שהוא ייכנס ואז
הוא ידבר איתי ואני כבר לא אתגעגע אליו. שעות. ואז, כשהוא היה
מדבר איתי, אנחנו היינו יכולים לדבר ימים. כל יום בחופש הגדול
דיברנו בערב מאוחר, אחרי שכולם כבר הלכו הביתה מהמסיבה, בערך
מ-1:00 עד 4:00 בלילה, לפעמים עד יותר מאוחר, עד שאמא שלי היתה
מתעוררת ומתחילה לצעוק עליי שאני צריכה ללכת לישון כבר. כמובן
שהייתי אומרת לה עוד שנייה, וחוזרת למחשב מבלי שהיא תשים לב.
כדי שאני אוכל להמשיך ולדבר איתו. הכל רק כדי שאני אוכל להמשיך
לדבר איתו.

את יוני אני אהבתי כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי. כשאני
מסתכלת עליו עדיין הוא נראה לי כל כך רגוע אבל עדיין קצת
משוגע. העיניים הכחולות האלה שלו פשוט מדהימות אותי. העיניים
שלו... המבט הזה המיוחד שאומר הכל. ואם המבט לא עושה לך את זה,
הוא יגיד את זה בעצמו. הוא חסר טקט, זה נכון, גם אני, אבל הוא
יותר. הוא יכול לומר את הדברים הכי לא קשורים בעולם אבל עדיין
להיות מצחיק.

אבל כשאני והוא מדברים זה כאילו יש קסם באוויר, אני לא ממש
יכולה להסביר את זה, זה כאילו אף אחד לא קיים חוץ ממני והוא
מתעלם מכל שאר האנשים.

בעעע... זה כל כך מוזר... אני מתחילה לדמיין את זה בראש,
הילדים של שנינו יהיו מושלמים. את היופי שלי, את היופי שלו ואת
העיניים שלו... אח...


אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני, ילדה שפויה (בחלקה) כותבת
סיפור על מישהו שהיא מאוהבת בו, עכשיו, בשעה 2:37, שעה שכזאת,
אני יושבת כאן, בבית. ומה אני עושה? כותבת את הסיפור הזה עליי
ועל יוני, מחכה לו שהוא ייכנס לאי.סי.קיו, ואז אני אוכל לדבר
איתו, ואני אפסיק להתגעגע.