פעם אחת היה ילד שקראו לו תום. תום רצה להיות טייס, אבל לא סתם
טייס, אלא טייס קרב. מגיל 5 בערך הוא התחיל לחקור מטוסים.
סוגים של מטוסים, מנועים של מטוסים, דגמים של מטוסים ועוד כל
מיני... המטוסים שלו היו כל חייו.
אמא של תום נפטרה כשהיה בן שנתיים, תאונה קטלנית-חזיתית. אפילו
שהוא היה קטן הוא עדיין זכר אותה ותמיד הסתובב עם תמונה שלה
בכיס.
אבא של תום היה שרוי בדיכאון מהיום שבו אישתו נפטרה, הוא היה
כל כך מלנכולי שכל הבית שלהם היה עצוב, אפל... חשוך ושחור. כל
דבר שתום רצה לעשות, משהו שגרם לו הנאה, אבא שלו ישר דיכא. חוץ
מהמטוסים... לא משנה מה אבא של תום ניסה לעשות כדי לגרום לתום
לא לאהוב מטוסים, לא עזר כלום. תום מאוד אהב את המטוסים שלו.
חוץ מהמטוסים שלו לא היה לו כלום , לא אהבה, לא חמימות, לא
כלום. את כל חייו הקדיש למטוסים.
בגיל 16.5, כשקיבל את הצו הראשון הוא כל כך שמח כי חשב שסוף
סוף יוכל להגשים את חלומו והוא יוכל להתקבל לחיל האוויר...
בגיל 18-יום הגיוס שלו, אבא שלו לא ליווה אותו ונפרד ממנו כמו
כל שאר ההורים. אבא שלו היה עדיין שקוע בתוך הכורסא שבסלון
מנסה לחנוק את עצמו עם הבירות שלו, בלי הצלחה.
אחרי הרבה פיזורים הוא הצליח  סוף כל סוף להגיע לחיל האוויר-
יחידת תפוז.זה היה קשה , יותר קשה ממה שהוא חשב. אבל הוא עבר
את זה. הוא עבר הרבה אימונים תיאורטיים  והיה בכושר גופני
מעולה בזכות זה שהתאמן הרבה.
באותו יום שהיתה אמורה להיות הטיסה הראשונה שלו הוא הלך לעשות
ריצה מהירה מסביב לבסיס, ולרע מזל ואיזה מחבל ירה בו ברגל. זה
היה כואב. לקחו אותו לבית חולים, לא משהו רציני. אבל הוא היה
ממש עצוב ובעיקר כועס. וחשב לעצמו שעד שסוף סוף הוא יכל להגשים
את החלום שלו... לעלות על מטוס ולטוס, המחבל האידיוט הזה הרס
את הכל.    הוא כבר לא יוכל להיות טייס לעולם.

מעבר לוילון הסמוך למיטה שלו הוא שמע  קטעי משפטים מהחדשות
שבוקעות מהטלוויזיה, או רדיו. "תאונה אווירית....יחידת תפוז...
כל הטסים הרוגים..." ותום הקטן היה עצוב מאוד. הוא חשב שזה יכל
להיות סוף מושלם עבורו, למות עם אהבתו היחידה ולא למות בכורסא
שבסלון.