ושוב מול במה ריקה הוא עמד. עמד וחלם. בכל ערב הוא היה מחליף
חלום אך בכל פעם הוא חלם באותו מקום, חלומות רחוקים ומתוקים
מעל במת התיאטרון הישן, התיאטרון האהוב כל כך, התיאטרון שבו
הוא ראה את ההצגה הראשונה בחייו, התיאטרון שאליו לקח את שולה
בפגישה הראשונה שלהם ב-1954. הוא אהב את התיאטרון, בזה אין
ספק, אך בשנים האחרונות זה כבר לא מה שהיה פעם, חשב לעצמו
בעודו מהרהר בימיו הרבים מעל לבמת התיאטרון, בשנים האחרונות
התיאטרון הפך לבדיחה בעיני רבים. ואולי, אבל רק אולי, גם הוא.
אך הרי לא ייתכן שדבר שכזה יוכל להטריד את מנוחתו, לא! ודאי
שלא, הרי הוא כבר אדם מבוגר, אדם שחי שנים תחת אותו הגג, אדם
שכבר התחסן בכל מחלה נפשית שגזרה עליו החברה, אדם משכמו ומעלה.
ומה עוד יוכל אדם לבקש לעצמו חוץ מאת הדברים שהוא לעולם לא
ייקח כמובן מאליו, דברים כמו הצגת ילדים בבוקר, הצגת נוער בערב
והצגת מבוגרים בלילה. הוא היה בכולם והוא ראה את כולן. ובכל
פעם ופעם שההצגות היו נגמרות היה עומד הוא על הבמה הריקה מול
אולם שומם, רק הוא והאלוהים אשר היה לו לקהל, ומציג את ההופעה
שהוצגה קודם לכן מול אולם שוקק חיים. הוא שיחק בלהט ובהתרגשות,
התלהבותו חצתה גבולות של כל שחקן, מסירותו לתפקיד הייתה
מושלמת, הוא היה השחקן, הבמאי, התאורה והמפיק. הצגותיו היו
מושלמות ובסוף כל הופעה היה קד קידת נימוס ומודה לקהל, מודה
לאלוהים. מודה לאלוהים שנתן לו כוח לחיות יום נוסף, יום נוסף
שבו יוכל להציג את הצגותיו ולחלום שיום אחד יגיע איזה מפיק
גדול שיעמוד בקצה האולם החשוך, יימחה כפיים בסוף ההצגה ויציע
להפיק אותו לברודווי. אבל גם אם זה לא ייקרה, זה וודאי לא
ייגרע מאורח חייו המושלם.
וכך כל לילה היה עומד וחולם בסוף ההצגה, עד שהיה מתעשת מחדש
ומסיים לשטוף את הבמה.
כן. המנקה של התיאטרון הישן חי חיים טובים. אולי טובים יותר
ממה שכולנו יכולים לאחל לעצמנו, כי בכל יום המנקה האלמוני,
שאיש לא ידע אפילו את שמו, חי חלום...