אין כאן חבר מושבעים. אין כאן שופט. הוא אפילו לא עומד.
הוא יושב בחדר לבן מצוחצח להפליא, עם כסאות מעור, שולחן מעץ
אדום ווילונות לבנים שקופים. אני רואה אותו מסתכל מהחלון, כי
בחוץ כנראה חם. גם פה נעים, אבל יש לו צמרמורת. שתיים עשרה
קומות למטה,
צומח דשא ירוק, ציפורים מצייצות. וכאן אין כלום.
בדקה האחרונה יש רק דממה. דממה כזאת שרק בתוכה אפשר להתחיל
לדמיין קולות וציוצים. זה יותר מן זמזום כזה שמציק באוזניים.
הוא מנהר את הראש. מקרב אותו אל הכתף הימנית אחר כך לשמאלית.
משפשף את ידיו. הציוצים נעלמו. ושוב רק הדממה. נראה לי שעברה
דקה נוספת. הוא פונה לד"ר גוטליב. "יש עוד משהו שניתן לעשות
במצבי?"
"לא. רק לקבל את זה בהבנה. אני לא הפסיכולוג שלך, אבל הייתי
מציע לך להתעמק במשפט - תן לי את הכוח להשלים עם מה שאיני יכול
לשנות,
את הרצון לשנות את מה שאפשר והתבונה להבדיל בין השניים". ושוב
הדממה. ד"ר גוטליב נותן לו בחסד עוד כמה דקות
פשוט לשבת שם על חשבונו.
"טוב, לפחות זה יהיה מהר. מבלי שאצטרך להכיר מקרוב את כל
המחלקה האונקולוגית, נכון?"
"בהחלט, אין כאן מקום לכימותרפיה. זה נתגלה מאוחר מדי. הגידול
נמצא משלב מתקדם וחוץ מזה, בן אדם בגילך... הטיפולים רק יזיקו
לך עוד יותר. אני שוב מממליץ בחום רק לנוח בחודשיים האלה.
להיות הרבה עם המשפחה, עם החברים... אתה רוצה שאדבר עם ברברה
בשבילך"?
אני רואה אתו שוב מציץ בחלון. איש עסקים בן שישים ושמונה, לבוש
בגדי שרד. מזמן, מזמן הוא היה צריך לצאת לפנסיה ולנוח בחלקת גן
העדן שלו על חשבון דמי הפרישה. מזמן. לפחות חמש שנים לפני.
את התאגיד הענק שלו, הוא יכול להעביר לבנו בלי חששות מיותרות.

הוא מתפקד כסגנו הראשי כבר קרוב לשנתיים וחובה לציין שהמצב רק
השתפר מאז שהאפרוח הזה הגיע לחברה. אפרוח... הלוואי לכל
האפרוחים ראש כמו שלו. זה כנראה בגנים. חשיבה לוגית טובה,
הגיון בריא, דמיון שאפשר רק לקנא בו וחתיכת מעוף. יגיע רחוק!
או שאולי הוא פשוט ימכור את החברה, יעשה עסקה שאביו יכל רק
לחלום עליה ויתחיל לעסוק במשהו שלא קשור בניקוטין, לשם שינוי.

הוא מביט דרך החלון. רגלו הימנית מונחת על השמאלית והסנטר נשען
על היד. כל מה שמחזיק את הקונסטרוקציה בעלת המראה המכובד הזה,
זה רק מרפק בתוך ז'קט של חליפה יקרה הנתמך בידית של כסא מעור
איטלקי. אני רואה אותו מציץ ברווח שבין הוילון לוטרינה ושואל
את עצמו, מה עושות
כאן הציפורים בגובה הזה? מה הן בכלל עושות כאן בין גורדי
השחקים.
אין פה אפילו עץ אחד בסביבה.
למען האמת, יש עצים שם למטה. הוא רק לא רואה אותם. הוא לא רואה
הרבה דברים מגובה של שניים עשר קומות. בעצם זה בכלל לא
ציפורים, אלה לא ציוצים. זה הזמזום וגם הוא נעלם בדיוק כפי
שהופיע.
"...משחכי כאבים חזקים במיוחד, הרגרסיה האמיתית תתחיל כעבור
שבועיים בערך. אבל שוב, אני חוזר: זה רק זמן משוער. ישנם
פציינטים שחיו הרבה יותר ממה שציפו הרופאים, לעיתים בכמה שנים
יותר".
"אני מבין, אני מבין. הדבר האחרון שאני צריך עכשיו, זה לטבוע
בהשליות ובתקוות שווא. התחלת טוב. התחלת מהאמת העירומה. אני
אוהב את זה. אני בחיים לא רימיתי את הלקוחות שלי. תמיד אמרתי
להם את כל האמת בפנים מבלי לייפות שום דבר. וזה הדבר היחידי
שאני צריך ממך כעת".

אני אפילו לא רואה אותו מזיע. הוא לא נושך שפתיים. הוא לא
מקוצץ ציפורניים. כלום. הראש שלו עובד גם עכשיו בכמה רבדים
במקביל, על אף הגידול. מחר, צריך לחתום על מיליון טפסים,
להעביר בעלות לצאצא הבכור, להחתים את העו"ד, לדבר עם מנהל
הכספים, מנהל אגף כ"א,
מנהל קו היצור, עם הפרסומאי, לחתום על החוזה עם הקנדים לפני
העברת בעלות, לשנות לגמרי, אבל לגמרי את הצוואה...
"כן, כן. אני אחתום על הטופס הזה מחרתיים, דוקטור. זו רק
פורמליות רפואית".
"זה רק פורמליות, אבל זה חיוני ביותר. לא בדובר פה בבירוקרטיה.

מדובר ברצון שלך, של המשפחה שלך. עוד לא דיברנו על תרומת
איברים, אם תרצה, כמובן".
הזולת. במצבו הוא צריך לחשוב על הזולת? אבל הזולת נמצא שם
למטה, עם העצים והציפורים שמצייצות כל כך יפה. כמו מוסיקה
לאוזניו. לא, באמת, עכשיו הוא שומע מוסיקה. זה נשמע כמו משהו
מלפי 46 שנה.
זו מוסיקה שאופפת אותו כמו אידיאה פיקס מאחורי כל הפרקטיות.
צלילי כוסות מלאים באלכוהול זול מתנגשים ברעש מתכתי של משיכת
הידית במשחק הפינבול. צחוק של גברים הספוגים באלכוהול וריח
החצאית של המלצרית הבלונדינית הרזה. היום היא מחייכת יותר
מהרגיל. היא פרובוקטיבית יותר מהרגיל וגם הבר פתוח מאוחר מן
הרגיל. הם צעירים ושום דבר לא יעצור אותם. הדלת לחדר המשחקים
נסגרת. המוסיקה נשמעת כעת קצת יותר חלשה. הם חמישה פלוס
המלצרית. קוראים לה טינה. היא משחקת אותה מבינה גדולה, שובבה
גדולה. אחרי חודשיים של היכרות עם הבר הזה במנהטן, חבר שלו כבר
לא כל כך משועשע ממנה.
הוא פשוט מעוצבן עכשיו. מה שנחשב בשבילה להתנהגות
פרובוקטיבית,
שובבה וסקסית, נתפס אצלו בשעה הזו כמגרה ומכעיס.
אף אחד מהם לא חשב על זה כשהוא  דחף אותה על מכונת הפינבול
וכפת את ידיה מעל ראשה. עכשיו כבר לא שומעים מוסיקה. שומעים רק
צהלות
של חמישה גברים מחורמנים שמעודדים. אחד מהם אפילו נעמד על
הכיסא של הבר ומתחיל לחלק את התורות. את הסיבוב הראשון התחיל
החבר שלו, כאמור. אחרי 46 שנים כבר לא זוכרים אם היא באמת
צעקה.
זוכרים רק שעוד מישהו תפס לה את הידיים, ומי שזה היה תורו סתם
לה את הפה. הוא היה השני. בתנועה מהירה הוא דחף את חברו והוריד
את מכנסיו ביד אחת, כאשר השנייה, מחליפה את ידו של החבר על
שפתיה. קריאות העידוד הפכו לצווחות חייתיות. כל הזמן הזה הוא
הסתכל על הפנים שלה. עיניה היו עצמות ולחייה רטובות מדמעות.
אלוהים, כמה שזה היה מגרה. כמה שהוא גמר מהר...
אבל אף אחד לא שם לב, כי השלישי בתור היה להוט, מוכן ומזומן.
אבל זה לא המוסיקה, זה רק הזמזום. והוא שוב נעלם.
"אני קובע לך פגישה לימים הקרובים עם ד"ר ברטלט ואחר כך עם ד"ר
שפט".
"טוב, אבל ממש בימים הקרובים. אין לי את כל הזמן שבעולם,
נכון?"
הוא גיחך. גם הדוקטור חייך חיוך של הקלה כזו.
אין כאן חבר מושבעים, אין סניגור, אין טובעים ואין שופט.
רק הוא, הרופא ואני.
אבל אותי לא רואים. אותי בחיים לא יראו יותר.
אני את שלי כבר עשיתי.