דלת. היא ידעה שיש לה המון מה להגיד. היא הייתה בטוחה שאם
היא תתרכז לכמה שניות, הכל יצא. ויצא טוב.
אבל הראש הזה, הטיפש הזה, היה תמיד ריק מגודש הדברים שהתרוצצו
בו. "יום יבוא", "יום יבוא", היא חשבה, "אתיישב ליד השולחן
והכל פשוט יזרום מתוכי על הנייר. על המקלדת. על הלאפ-טופ. כן,
כן על הלאפ-טופ". לא פחות ולא יותר.
הרי ישנן דלתות רגילות, שנפתחות ונסגרות באופן נורמלי. פנימה,
החוצה, החוצה, פנימה...
לא חשוב, העיקר שזה יהיה הכיוון. ורק היא נתקעה עם דלת שנסגרת
משמאל לימין. מן דלת על גלגלים שהחזיקו אותה מלמעלה. והדלת
הזאת עשתה את הרעש הכי מחריד בעולם.
רעש שמעיר מתים. טוב, אולי לא מתים, אבל את אימא שלה זה העיר.
ככה בערך עבד גם המוח שלה. בתקווה שפעם יוחלף במשהו שנפתח
ונסגר באופן נורמלי. החוצה, פנימה, פנימה, החוצה...

פסנתר. אפשר היה כבר להרגיש את השקיות מתחת לעיניים.
אם היא הייתה מחליטה להירדם ולו רק בשביל לנוח לשעה, קרוב
לוודאי שהדברים היו מתחרבנים עוד יותר כשהיא הייתה מתעוררת.
העייפות הייתה גוברת. המבוכה הייתה גדלה, הגעגוע היה חונק אותה
עוד יותר והטיפשות... עובדה, אם היא הייתה הולכת לישון, הייתה
קמה עוד יותר טיפשה.
"שלוש עשרה פאקינג שנים ניגנתי, ניגנתי וניגנתי. ועכשיו, סולם
אני לא מסוגלת לנגן. מדו לדו. מז'ור. הכי פשוט. אפילו אם זה
ביד אחת.
כל הפאקינג רסיטלים וסולם אחד אני לא יכולה לנגן..."

סיגריה. היא פשוט לא הבינה מה קרה באותו יום. זה כאילו היא
שוב בכיתה ג' והכל מסתחרר לה מול העיניים. ואיזה ילד רוסי
מתקרב ומחייך אליה מלמעלה והמורה לוקחת אותה לאחות.
וכל מה שהיא רוצה זה לברוח החוצה ולבכות, לבכות, לבכות ולא
לחזור לעולם. והכל בגלל המחשבים המזדיינים האלה במשרד. הכל
בגלל הלקוחות הפרטיים והאחראית הבת זונה. היא אומנם ברחה
החוצה,
אבל במקום לבכות כמו שצריך, כמו ילדה בת שמונה,
היא הציתה סיגריה ודחסה את הגוש שהיה תקוע בגרון עוד יותר
עמוק. והעשן הסתיר את המסקרה שהחלה נוזלת מעל הסומק, שמעל
המייק-אפ, שמעל הלחי...

סוף. היא מעכה את הסיגריה, סגרה את הדלת, פתחה את הפסנתר
וניגנה את הסונטה לאור הירח.  אבל רק את החלק הראשון. את החלק
הקל. את החלק האיטי שזכרה בעל פה עדיין.
הסול דיאז הזה תמיד הסתדר לה טוב עם הזרת. היא בחיים לא הבינה
וגם לעולם לא תבין, איך אפשר לתאר את סוף העולם בתו אחד שחוזר
על עצמו שלוש פעמים.
היא הייתה טיפשה גם כשהייתה בת שמונה, אבל אז לפחות היא ידעה
לנגן את כל הסונטה עד הסוף.

התחלה. אז בסופו של דבר היא הלכה לישון. ככה, עם פסנתר פתוח
ומאפרה מלאה ולא התעוררה יותר לעולם.
לא הייתה עוד מבוכה, לא היה עוד געגוע. כלום. רק שהעולם לא הפך
לפחות טיפש והסונטה... מנגנים אותה עדיין בכל מיני מקומות.
כשאלוהים דיבר אתה יום אחד, הוא אמר שבעצם היא בכלל לא אמורה
הייתה להפוך לפסנתרנית דגולה, או לסופרת מפורסמת ואפילו לא
למתרגמת סרטים זרים. מסתבר שיעדה בחיים היה להיות פוליטיקאית
סוג ד'. מן לימור ליבנת של הדור הבא. ופשוט היה חבל לראות את
כל היופי הזה מתבזבז בכנסת. עוד הוא אמר לה שלא הכל רע כמו
שנדמה לה ושזו רק ההתחלה...

נ.ב. וזה באמת לא היה נורא כל כך. רק שהדלתות שם למעלה,
כולן בלי יוצא מן הכלל,
נפתחו משמאל לימין.