יש מצבים בחיים שאתה פשוט מוצא את עצמך עם פה פעור בוהה באוויר
ואין לך מושג מה לעשות. לי זה קרה כשחבר שלי רצה לעבור לצד
השני, להתאבד.
ישבתי בצד השני של הטלפון עם עיניים גדולות כמו צלחות לווין
כשהמחשבות שעוברות בראשי רצות במהירות שאני אפילו לא יכולה
לאמוד.
אמרתי לו מה? למה אתה מתכוון? "
הוא ענה לי בצורה סתומה, "מה זה משנה? עוד אחד פחות, פחות
צפיפות אוכלוסין בעולם...."
ישבתי שם כשהמחשבה הראשונה שעוברת בראש היא "אתה אידיוט!" אבל
לא אמרתי לו, הרגשתי שאני צריכה לתמוך בו במאה אחוזים .
אבל איך אני עושה את זה? אני בסך הכל  מתבגרת שלא יודעת כלום
מהחיים שלה, איך אני משכנעת מישהו לחיות?
העדפתי להתעלם מהשאלה הזו שעברה במוחי ושאלתי אותו אם זוהי
באמת הסיבה, למרות שידעתי שלא.
הוא אמר לי בכנות שמאוד הערכתי שהוא לא יודע אם הוא יכול לבטוח
בי.
ואני אמרתי שהוא צריך להחליט.
לאחר כמה שניות כששמעתי רעשי התלבטות בטלפון, הוא אמר
"זה בסדר אני יודע שלא תחכי לי..."
ואז נשמע צלילי ניתוק.

כבר 5 דקות עברו מאז השיחה שלו.
כבר 5 דקות אני יושבת על השרפרף ובוהה בטלפון.
כבר 5 דקות שההלם מטפטף לי לראש כמו אלכוהול.
כבר 5 דקות של  סתם.

אמא עולה במדרגות במטרה לפנות אלי אך כשהיא מגיעה אלי היא
מעיפה מבט וחוזרת ישירות לעיסוקיה הקודמים.
אטומה זה מה שאני, הרעשים שתמיד נמצאים שם כחלק מהנוף כמו
מכונית שעוברת ברחוב כבר לא נשמעים, ואני באותו מצב שהייתי בו
לאחר השמע הצליל.

שמש שוקעת נמצאת כרגע בחלון ממולי והדלת נראית כאילו היא
מתעקשת שאפתח אותה. לפתע אדם דופק על דלתנו בכבדות אבל אני לא
טרחתי לפתוח לו. האיש לא מתייאש חוזר ודופק על דלתנו כמו מישהו
שדבק במטרתו עד מוות. ואמא שלי למרבה ההפתעה לא צעקה לי לפתוח
היא פשוט לא הגיבה, כאילו שהדלת בכלל לא עמדה להישבר מרוב
דפיקות.
פסעתי ברוגז לעבר הדלת במטה לתת מבט זועם במי שעומד במפתן,
אפילו אם זה יהיה ראש הממשלה בעצמו.
פתחתי את הדלת  אבל לא ראש הממשלה עמד במפתן זה היה הוא.

עכשיו בטח אמורה לבוא התגובה שלי, זה החלק שבו אמור לבו איזה
מאורע מסעיר ומרגש אבל אצלי זה ממש לא היה ככה.
התגובה שלי כללה 3 שלבים: א) צעקה אחת שכללה את המשפט האלמותי
אתה אידיוט.
ב) מבט אחד אימתני בו ועוד יותר אימתני בסיגריה שהוא החזיק
בידו.
ג) דלת נטרקת.



שעה אחרי-
המחשבה שעברה בראשי  בערך כאלף פעמים היא שאני מטומטמת, הוא
ידיד
שלי אני צריכה לעמוד לצדו ברגעיו הכי קשים שלו.
נראה  שהיה לו קשה, הוא החזיק סיגריה בידו והוא מתעב עישון
והוא גם לא צעק עליי אני צעקתי עליו. יש פה מאין אבסורד מעין
חלום שאני לא מצליחה להתעורר ממנו , סיוט.
הגעתי להחלטה הסיכוי היחיד שלי להיות שפויה ביממה זו היא לדבר
איתו.

3 דקות אח"כ -
רצתי החוצה בעודי ממלמלת ביי חלוש לאמא.

כרגע כל מה שהשגתי מאז הריצה האינטנסיבית אליו הוא בהייה בעצם
מזוהה בשם הבית שלו ומועקה מאוד גדולה הנקראת פחד או טיפשות
לבחירתכם.
אני צריכה להפסיק לבהות בעצמים הזכרתי לעצמי באותו רגע שבו
ראיתי מודעת אבל ושמו היה רשום עליה.


אחר כך-
אוקי בוא נבחן את המצב, אני במיטה שלי אמצע הלילה והדבר האחרון
שאני זוכרת הוא מודעת האבל של חבר שלי. תחושת ההקלה שוטפת אותי
בגלי ענק כרגע ,אני חייבת לציין.
איך בכלל יכולתי לחשוב שהוא רוצה להתאבד? ועוד בגללי זה
אבסורד!
יותר מאבסורד זה מגוחך וזו תהיה בדיחה מוצלחת למדי מחר בבית
הספר.

המצב- אני חברה שלי באמצע שיחה זמן- בוקר (יש צורך לציין שאני
לא במצב רוח נחמד?).
"את יודעת חלמתי חלום מעניין אתמול בלילה ?
"באמת? חלומות? יש דבר כזה?..." הגיעה התשובה הצינית של החברה
שלי.
"לא, באמת! חלום ממש מצחיק פשוט למות עליו!"
"אני אוותר על הפנטזיות הפרועות שלך, זה לא זמן טוב במיוחד את
יודעת.."
ואז היא הלכה משם.

מעניין מה קרה לה? חשבתי בזמן שראיתי מודעת אבל על הרצפה ועליה
היה השם שלו