סיפור? לא, אני לא רוצה סיפור לפני השינה. אני רוצה לדבר. אני
רוצה לספר, על אנשים גדולים וילדים קטנים. על ילדים קטנים שהם
כבר אנשים, ועל אנשים גדולים שהם ילדים.
אני רוצה לספר על ילד אחד מהכיתה, שכולם לועגים לו. יש לו
משקפים, ותסרוקת של שביל בצד. וילקוט שנראה כמו מתחילת המאה
הקודמת, עם אבזמים מוכספים. זה לא שככה הוא. אבל אמא שלו אומרת
שככה זה יפה, וילדים טובים תמיד הולכים עם שתי הכתפיות על
הכתפים, כמו שצריך. אז הוא הולך כמו שצריך.
והוא ילד טוב, וגם מאוד חכם, והוא לומד איתי בכיתה. הילדים
האחרים לא שונאים אותו. אבל תמיד הוא הילד שנשאר בשולחן לבד,
בגלל שכל השאר יושבים ליד חבר או חברה. וכשמשחקים בחצר, וצריך
לבחור ילדים לקבוצה, תמיד תמיד הוא נשאר אחרון. ואין לו סיכוי
בחיים להיבחר לועדת קישוט, או אפילו סתם להיות התופס בתופסת.
אז מה יקרה כשהוא יהיה איש גדול? מה, גם אז לא יהיו לו חברים,
ולא יבחרו אותו אף פעם לשום דבר? כי זה ממש לא פייר. הרי אף
אחד לא באמת מכיר אותו. רק בגלל שאמא שלו לימדה אותו להתנהג
ככה, והיא חושבת שתספורת של שביל בצד זה יפה, זה הרי לא אומר
שום דבר, נכון?