עיין כה רטובה כה עצובה

נפתחת לה

כל המראות, כל הכאבים , כל החלומות הלא מוגשמים מתגבשים
לדמעה אחת קטנה ורטובה

מצמוץ חלוש נותן לה חיים

והיא מתחילה במסעה

מזדחלת דרך הלחיים הסמוקות מפחדים שבפנים

נוזלת אל לאורך הגרון ממנו נפלטו בשגגה מילים שכוונו לסליחה
אבל במקום פערו פצע שלא ירפא

עוברת מעל ללב שנשבר ולאין ספור רסיסים ולא יאוחה שוב לעולם

מעל לבטן מלאה בשנאה שנצתברה לאורך החיים

ומשם למקור לתשוקות הכמוסות, הבלתי ממומשות...

אם הדמעה הייתה רק יכולה לבטא את צערה מהמסע שעברה
כך הייתה עושה...

אך היא רק דמעה

וכאן מסתיים מסעה

עד שהבאה תבוא  בעקבותיה...