אלי התעורר מוקדם בבוקר. יותר נכון לומר שהעירו אותו. ככה זה
כל בוקר, אלה מהקומה למטה מתחילים עם הספק צעקות ספק מלמולים
(או איך שאלי מגדיר זאת בכיינות) ומעירים אותו. הוא ניסה לעצום
את עיניו בחזקה, אולי בכל זאת יצליח להימנע מלהתעורר על אמת.
לא, זה אבוד. אלה מהקומה למטה כאלה מוזרים, הם עושים כ"כ הרבה
רעש כל יום, לפחות שלוש פעמים ביום (ויש ימים שהם מרעישים
מבוקר עד ערב). לחשוב שיש בינהם שמכנים אותו "השטן". אלי אף
פעם לא הבין את זה. הוא בטח לא הבין את הצורך בה' הידיעה, מה?
שטן סתם כך לא טוב? חייבים לידע את השם הזה?

אלי התחיל לצאת מהשמיכות הרכות כעננים שלו. אך איך שהאצבע
הקטנה ברגל נחשפה הוא הרגיש את הקרירות הזו. לעזאזל חשב, עכשיו
הדילמה אם לצאת מהמיטה התעצמה שבעתיים. לנוח כך יום שלם במיטה
דווקא מתאים לו. אלי שנא את הקור. הוא שנא את החורף בכלל.
איכשהו תמיד בחורף הצנרת שלו החלה לדלוף ולטפטף על אלה המוזרים
מהקומה למטה. העניין המפתיע הוא שאותם יצורים ביזארים דווקא
נראו מאושרים ממאורע זה (איזה גועל נפש, שמחה לאיד). היו שנים
שאלי, במסגרת ניסיונותיו להוכיח לעצמו שהוא אחראי, היה מתקן את
הצנרת מבעוד מועד. דווקא באותם חורפים אלה מהקומה למטה התבאסו
וכנקמה היו מרעישים הרבה יותר (אלי חשב שזו בהחלט עילה לאשפוז
כפוי שלהם). בחורפים אחרים, כשאלי באמת הזניח, התפוצץ לו איזה
צינור ראשי. אלי לתומו חשב שאולי אלה מלמטה יהיו מרוצים, אך
לא, הם שוב קטרו. מאוד קשה לרצות אותם. מאז משתדל אלי לתחזק את
הצנרת בדיוק במידה הנכונה, שיטפטף כך שאלו למטה יפסיקו לנג'ז.
אבל מה? לא תמיד יוצא לו. זה עוד פרט מעניין לגבי אלי, הוא לא
הכי מוכשר.

בכלל אותם מוזרים מלמטה תמיד רבים עם השכנים שלהם. אז אין טעם
אפילו לנסות ללכת לישון, זה אבוד מראש. בהתחלה אלי היה תומך
בשכן אחד, אח"כ באחר (בשביל הגיוון). הרבה פעמים המריבות
הסתיימו בכך שדיירים היו נעלמים. כן כן פשוט כך, אלי היה
מתעורר בבוקר ומגלה דיירים חדשים. בשלב מסויים בניסיון להיות
עקבי (דבר שאלי אף פעם לא הצטיין בו) החליט שכעת הוא יתמוך רק
בדיירים עם הבולבול המקוצר (תסביך פרוידאני משהו). אלי באמת
ניסה להתמיד בכך זמן רב ואפילו נוצרו קשרים בינו לבינם. הם היו
מקפידים להביא לו אוכל (שמשום מה תמיד היה שרוף) והוא היה מריע
להם בכל מאבק. כמעט והיתה הרמוניה. עד שהם התחילו לעלות לו על
העצבים, אז הוא נטש אותם, שיתבשלו במיץ של עצמם. לו כבר לא
אכפת. והם עוד קוראים לו אלוהים. הם כאלה מוזרים, הרי קוראים
לו אלי.